בבית הספר הייתה נהוגה תלבושת אחידה : חולצות כפתורים בצבע תכלת, עם כיס שעליו רקום עץ תמר, מכנסיים כחולים לבנים וחצאיות כחולות לבנות. המורים הקפידו מאוד על התלבושת ותלמיד שבא עם חולצה אחרת נשלח מיד הביתה ונרשמה לו הערה. המורה התורנית בחצר הייתה בולשת בהפסקה אחר התלמידים לגלות את מי שהעז לבא ללא תלבושת.
את המורים היינו מקבלים בקימה בתחילת כל שיעור ומתיישבים רק כשהמורה הורה לנו לעשות כן. אם במהלך השיעור היה נכנס מורה אחר, או המנהל, לכיתה, היינו ממהרים לקום שוב.
כשהגיע המחזור שלנו לבית הספר, הוא היה צר מלהכיל אותנו והעירייה התחילה בבניית בנין חדש בחצר בית הספר. מכיוון שלא היו מספיק כיתות, כל כיתה קבלה יום חופשי אחד בשבוע עד לסיום הבנייה. זה היה צ'ופר נהדר שלא חלמנו עליו קודם! ביום הזה אהבנו ללכת לבקר בבית הספר היסודי שאותו זה מקרוב סיימנו, ולהוות מושא קנאה לחברינו בכיתה ח'...
בסוף כיתה י' נערכה בחינת הבגרות הראשונה שלנו בלשון. הלחץ היה כמובן גדול וזה היה גם פרומו למקבץ בחינות הבגרות בסוף כיתה י"ב. לאחר מכן, בתחילת כיתה י"א, התפצלנו למגמות הומנית וריאלית. בריאלית היה רב מוחלט לבנים ( והם נחשבו לחכמים של המחזור) ובהומנית – לבנות. בתוך המגמה ההומנית היה פיצול נוסף : לומדי ערבית ולומדי צרפתית.
בתקופת בחינות הבגרות, בשעות הלחץ הגדול, היו ההורים נוהגים לומר לנו "עוד תתגעגעו לימים האלה". האמירה הזו הייתה די מרגיזה ורק לאחר שנים רבות הבנתי שהם צדקו...
במסיבת הסיום של התיכון לבשנו, כולנו, חולצות לבנות, חצאיות שחורות לבנות ומכנסיים שחורים לבנים. איש לא שמע ולא ידע על המסיבות המפוארות הנערכות היום ועל שמלות הערב הנלבשות בהן. הכל היה מאוד צנוע. על הראש חבשנו כובעי סטודנטים שחורים מקרטון, הצטלמנו איתם והרגשנו כל כך בוגרים! טקס הסיום נערך באמפיתיאטרון החדש שהוקם אז וגרם התרגשות עצומה לנו ולהורינו.
.