בילדותי היה מקובל שלכל ילד יהיה תחביב. הנפוץ ביותר היה איסוף בולים. גם אני, בעידודו הנמרץ של אבי, אימצתי תחביב זה.
ראשית כל לימד אותי אבי כיצד לבדוק שהבול אינו פסול. לשם כך השתמש בזכוכית מגדלת וסרק היטב את השוליים, שמא יש בהם קרע. שנית לימד אותי לטבול את הבול המודבק למעטפה בקערה עם מים, להמתין כחצי שעה עד שניתן יהיה להפרידו בקלות מן הנייר, ואז להניחו הפוך על מגבת יבשה ולהמתין עוד כחצי שעה עד שיתייבש ואפשר יהיה להכניסו לאלבום או לשמרו במעטפת ההחלפות.
באלבום סדרנו את הבולים לפי ארצות. ראשונה, כמובן, ישראל. לאחריה ארץ המוצא של משפחתי – רומניה. דודי, אחי אבי, נשאר שם עוד 15 שנה לאחר שאנחנו עלינו. מכתביו הגיעו אחת לשבועיים שלושה. כדי לשמח אותי, הקפיד להדביק בכל פעם בולים שונים על מנת להגדיל את האוסף שלי.
בכיתה ו' היה לי כבר חבר לעט מארצות הברית. גם הוא הדביק מגוון של בולים על מכתביו ומדי פעם הכניס מספר בולים מעניינים למעטפת מכתבו.
לאבי היו מכותבים מצרפת ומגרמניה כך שגם לבוליהן זכיתי. היו, כמובן, גם ההחלפות בהפסקות בבית הספר שבהן התעשרתי בבולים מארצות אירופה השונות, מדרום אמריקה ומדרום אפריקה.
שבתות רבות ביליתי עם אבי בטיפול בבולים ובסידור האלבום. אמי הייתה פונה לעיסוקיה ונראה לי שנהנתה לראות אותנו שקועים בתחביב המשותף...ההורים סברו שהערך המוסף של תחביב זה הוא לימוד גיאוגרפיה, אולם האמת היא שזה לא היה נכון...למדנו שמות של ארצות ואולי, מדי פעם, גם חיפשנו את מקומן באטלס אך לא יותר מזה. מן הבולים שהונפקו לכבוד אירוע מסוים חשבו שנלמד היסטוריה. אם היה אז גוגל, זה היה נגיש אך לחפש באנציקלופדיה (אם בכלל הייתה בנמצא) דרש כבר יותר מדי...
בשלב מסוים, נראה לי שבסביבות כיתה ח', התעייפתי מן התחביב והתמקדתי באיסוף מעטפות היום הראשון בלבד. אבי רשם אותי לשירות הבולאי כך שהמעטפות הללו הגיעו ישירות לתיבת הדואר שלנו ולא נותר לי אלא להכניס אותן לאלבום המיוחד שרכשנו. גם דודי מרומניה היה שולח לי את מעטפות היום הראשון משם.
בערך בכיתה י' כבר הזנחתי את התחביב לחלוטין והאלבומים נותרו כאבן שאין לה הופכין. לאחר שנים רבות, כשגרתי בפריז, בקרתי מספר פעמים בשוק הבולים הנערך בה מדי שנה. אז הבנתי עד כמה הנושא הזה חשוב ומשמעותי לרבים ואילו סכומי כסף גדולים מתגלגלים בו.
במקביל לאיסוף הבולים היה לי אוסף קטן של "זהבים". אותם ניירות מוזהבים או מוכספים העוטפים שוקולדים. הייתי מיישרת אותם בזהירות על מנת למנוע קרע ומטמינה אותם בין דפיו של ספר עב כרס שאיש לא פתח...(נדמה לי שזה היה "הטור השביעי" של נתן אלתרמן שקבלנו במתנה כשחתם אבי על עיתון "דבר"). רק לאחר שנים רבות הבנתי שהספר הזה הוא פנינה!
כשלא היו לי "זהבים" הייתי מכניסה פרחים מיובשים לדפי הספר. זה היה תחביב קצרצר ולא משמעותי.
חלק מחברותי אז אספו מפיות וזכורים לי אוספים גדולים, צבעוניים ומרהיבים. אחרות אספו מחזיקי מפתחות וקופסאות גפרורים שמקבלים במטוסים (העישון עדיין לא היה אסור...), במלונות או במסעדות.
היום אינני מטפחת שום אוסף. גיסתי האחת אוספת מטבעות והאחרת מדי חום מארצות שונות. יש לי חברה האוספת בובות בגדלים ובסגנונות שונים. ביתה מלא בובות שחלקן נראה ממש כמו ילדות קטנות ומטופחות.
הספרית שלי אוספת אצבעונים מארצות שונות. יש לה קיר שלם מכוסה בארונות תצוגה מיוחדים ומלאים אצבעונים בצבעים ובציורים מגוונים. אני עצמי העשרתי רבות את האוסף שלה בביקורי בארצות שונות.
יש לי ידידה האוספת פעמונים. בסלון ביתה, על המזנון ועל מדפים נחים פעמונים בגדלים שונים, בצבעים ובמרקמים רבים ולכל פעמון יש סיפור. כל פעמון מזכיר לה טיול או ביקור מעניין, היא מתבוננת בפעמונים וחיה מחדש את החוויה שהביאה לקנייתם.