הערב מדינת ישראל מרכינה את ראשה לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. נכון ליום הזכרון תשפ"א אבדה המדינה ישראל 23,928 חללים שאבדו את חייהם במאבק על בטחון המדינה, כאשר מתוכם 386 הם חללי רחובות ו36 תושבים שנפלו בעת פעולות האיבה .
לציון יום הזכרון והנצחת זכר הנופלים נביא את סיפורם של שניים מחללי רחובות: מישר, טופז אבן - חן קליין ז"ל ויעל אורבך ז"ל
הפרטים מתוך אתר יזכור ואתר לעד לזכר חללי פעולות האיבה.
מישר, טופז אבן - חן קליין ז"ל
בת שרה וזאב אבן-חן. אשתו של עמית קליין. נולדה ברחובות בא' בשבט תשמ"ב (25.1.1982). אחות לענבר ולעדי.
טופז, טופי כפי שנהגו לכנות אותה, גדלה והתחנכה ברחובות. למדה בבית הספר היסודי "קריית חינוך" בעיר ולאחר מכן בחטיבת הביניים ובתיכון "דה-שליט", שם למדה במגמת ביולוגיה וסיימה עם ציוני בגרות גבוהים. כנערה חלמה להיות וטרינרית, היא אהבה בעלי חיים והייתה בה חמלה כלפי כל חיה מסכנה ועזובה.
טופז הייתה נמוכת קומה, אך בגופה הקטן הסתתרה "שֵׁדָה", כפי שאהבו הוריה לכנותה. היא הייתה ספורטיבית, אהבה לרכוב על אופניים ולהתאמן במכון כושר. בשנותיה בתיכון התנדבה במשמר האזרחי במסגרת פרויקט מחויבות אישית לקהילה.
בכל שעה אהבה מאוד להאזין למוזיקה מגוונת מכל הסוגים. טופז ניחנה בכישרון ובקול ערב, כך למשל בטקס סיום תפקיד של אביה כמפקד מחוז במשטרה התייצבה בפני קהל גדול ושרה לכבודו בקול כובש את השיר "שתישאר צעיר לנצח".
בשנת 2000 התגייסה לצה"ל ושירתה בשורות המשטרה כחיילת במסלול שירות חובה במשטרה (שח"מ). היא לא רצתה שאביה, קצין המשטרה הבכיר, ידאג לה לתפקיד נוח, השתלבה ביחידת הסיור במשטרת רחובות ומצאה עצמה לא אחת במצבי מתח וסכנה. אף שהייתה צעירה וקטנת ממדים, הייתה מלאת אדרנלין וחיפשה כל הזמן פעילות. כך למשל באחד הלילות, במהלך סיור שגרתי בעיר, זינקה על גבו של אדם שיכור ואלים והשתלטה עליו לבדה. בהמשך שירותה הצבאי עברה טופז לשרת ביחידת מודיעין ובילוש משטרתית במרחב שפלה.
בתום השירות הצבאי נרשמה טופז לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית השוכנת ברחובות, לתחום הלימודים שראתה בו את ייעודה – מדעי בעלי החיים. היא סיימה את התואר הראשון בציונים גבוהים ולאחר מכן החליטה על תפנית חדה ונרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים במכללה למינהל. את הלימודים סיימה בהצטיינות אך לטקס קבלת התואר כבר לא זכתה להגיע, במקומה הגיעו אביה ובעלה לקבל עבורה את התעודה.
טופז הכירה את עמית קליין, בן זוגה לעתיד, כבר כשהיו בני שלוש. אבותיהם עבדו יחד, והמשפחות הרבו לבלות יחד בבריכה בכפר ביל"ו. השנים חלפו, הילדים גדלו ודרכיהם נפרדו. כאשר היו בני עשרים ושלוש היא נכנסה במקרה לחנות הצילום שעבד בה.
הצעת הנישואין לא איחרה לבוא. בשנת 2009 הפתיע עמית את טופז. הם נסעו לבית מלון באילת, שם כבר היה מוכן עבורם חדר מקושט. על המיטה פוזרו פרחים בצורת לב ובאמצעה הונח גיליון נייר מקושט ומעוטר בצילומים שלהם ועליו נכתב, "טופז, התינשאי לי?" טופז התרגשה מאוד ולא חדלה לבכות במשך עשר דקות תמימות. הוא נזכר. את החתונה תכננו בעצמם. "בניגוד לזוגות רבים שמתעייפים מכל ההכנות והארגונים, אנחנו נהנינו מזה עד השמיים", סיפר עמית. הם בחרו בגן "אגדתא", שמן הרגע הראשון התאהבו בקסמו, ונישאו במאי 2009 בנוכחות מאות אורחים.
טופז עבדה בבנק בתפקידים שונים וראתה את עצמה מתפתחת לכיוון הניהולי. היא התנסתה וטרם גיבשה את רצונותיה בעבודה. באמתחתה היו שני תארים, ניסיון רב בעבודה, אוסף חוויות מחשלות ומטען של אינטליגנציה גבוהה וכישורים. היא ניחנה בחכמה ובאופטימיות, הייתה שאפתנית ובעלת רצון עז להצליח. קבעה לעצמה מטרות, פעלה להשגתן, ודבר לא יכול היה לעצור בעדה.
בסופו של דבר החליטה להתגייס לשירות בתי הסוהר (שב"ס) וקיוותה להשתלב כקצינה במטה. התגייסה ב-15.9.2009 ותפקידה הראשון היה קצינת תקשורת יזומה במחלקת הדוברות. עם כניסתה לשורות הארגון סיירה בבתי הכלא הפזורים בארץ ונחשפה לעולם אנושי שטרם הכירה. היא התחשלה, צברה ניסיון וביטחון ועברה עוד שלב בתהליך גיבוש אישיותה. במסגרת תפקידה הייחודי התמודדה באופן מרשים עם עבודה מול קהל והנחתה סיורים לאישים בכירים ולעיתונאים.
לאחר כשנה וחצי בשירות עמדה טופז לפני יציאה לקורס הקצינים כדי לחזור לדוברות השב"ס עם דרגות קצונה על כתפיה. תחילת דרכה בקורס היוקרתי לא הייתה קלה. היא לא הייתה מפונקת, אך התמודדה עם תהליכים רגשיים מורכבים הרחק מהבית והמשפחה. למרות הקשיים בקורס הסגור הרגישה שעליה להתמודד עם האתגרים שזומנו לה, לא הרשתה לעצמה להביע חולשה והעזה להתפרק רק בבית, עם הוריה ועל כתפיו של בן זוגה שעודד ותמך. מרגע שאספה את עצמה והחליטה שהיא עוברת את הקורס חל שינוי עצום. היא החלה ליהנות מן הקורס, התכוננה בהתמדה לשיעורים, יצרה קשרים חברתיים טובים והייתה נחושה להמשיך ולסיים בהצלחה.
ביום רביעי שלפני האסון, לאחר ערב שבו שוחררה הביתה לחופשה קצרה, החזיר עמית את טופז, כהרגלם, לבית ספר "ניר" ברמלה, מרכז ההכשרה של השב"ס.
ביום חמישי 2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.
בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם טופז.
לקראת הנסיעה לכלא "דמון" שלחה טופז מסרון קצר לאביה: "מקפיצים אותנו לצפון. פרטים בהמשך". היה זה נוסח תמציתי שהיה מקובל בין השניים. בצהריים היא שוחחה עם עמית בטלפון וסיפרה על ההקפצה לכרמל. היא נשמעה לו נלהבת מן המשימה. בשעה שלוש ושמונה עשרה דקות קיבל הודעה ממנה: "הגענו לבית סוהר כרמל, מעבר להר רואים עשן". עמית, קצין משטרה, חשש מהפרות סדר שעלולות להתרחש במהלך פינוי הכלא, ולכן כלל לא שש לרעיון שטופז שלו צריכה להיות חלק ממשימה זו. הוא התקשר ואמר לה שאם היא חשה שנקלעה לצרה, שתתרחק מאזור ההמולה והסכנה, תתקשר אליו ותחכה לו. "אני אבוא דרך האש לקחת אותך", הבטיח לה, והיא השיבה בהודעה: "אל תדאג חמודי". הייתה זו ההודעה האחרונה ממנה.
בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.
בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.
צוערת טופז אבן-חן קליין נפלה באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). בת עשרים ושמונה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותירה אחריה בעל, הורים, אחות ואח.
הועלתה לדרגת מישר אחרי נפילתה.
לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".
טופז מונצחת על ידי משפחתה וחבריה במגוון כתבות, סרטונים ברשת וכן בקבוצה שהוקמה לזכרה בפייסבוק. שני שירים נכתבו לזכרה: האח עדי כתב את השיר "אבל את לא כאן". בעלה עמית כתב לזכרה את השיר "טופי של חיוך", המתאר את אופייה ואת רגעיה האחרונים. השיר הולחן ומבוצע ע"י האמן אייל מזיג.
ברחובות הוקם גן ציבורי על שם טופז, שנחנך ביום הולדתה השלושים. בגן פסל בצורת האות טי"ת ומילות זיכרון: "תמימה וזכה הלכת ולא שבת, יפה וקורנת לעולם נשארת, חיוכך נצור בליבנו לעד".
קבוצת כדורסל נשים של רחובות קרויה על שמה - "מכבי טופז רחובות".
חברת הביטוח "מגדל" ומשפחתה של טופז מעניקות מדי שנה מלגות לזכרה לסטודנטים יוצאי אתיופיה במכללה למינהל, שבה היא למדה.
בצידו המערבי של פארק אדמית שבגליל המערבי, מקום בו אהבה טופז לטייל, נחנך בפברואר 2015 מצפור על שמה. בימים בהירים ניתן לראות מהמצפור את הכרמל, מקום נפילתה.
יעל אורבך ז"ל
אתר לעד
יעל, בת הלן וישראל אורבך, נולדה בפתח תקווה בח' בכסלו תשל"ז (30.11.1976). למדה והתחנכה בבית ספר יסודי "שריד" ברחובות ובתיכון "גינצבורג" ביבנה. הייתה תלמידה מצטיינת, בנוסף השתייכה לתנועות הנוער "הצופים" ו"השומר הצעיר".
לאחר לימודיה התגייסה לצה"ל. הרצון העז לתרום למדינה ולבצע תפקיד משמעותי הביאה לשרת כמדריכה בחיל השריון. בשירותה זה רכשה אהבה רבה לצבא ולחיל.
יעל אהבה מאוד משחק. בצעירותה שיחקה בהצגות שונות מטעם בית הספר, ובהמשך, כששיחקה בהצגות מול חברים, תמיד הקפידה שמישהו יצלם אותה. את חלומה הגשימה אחרי שחרורה מהצבא, כשלמדה משחק באופן מקצועי. במסגרת לימודיה שיחקה במספר הצגות, בין היתר גילמה דמויות במחזות שכתב חנוך לוין, שאת כתיבתו מאוד אהבה. במהלך לימודיה אף התנדבה לשחק בתשדיר שירות בטלוויזיה למען נשים מוכות. בנוסף למשחק למדה יעל איפור מקצועי, ובתום לימודיה עבדה כמאפרת.
יעל הייתה בת מסורה ואהבה מאוד את משפחתה. המשפחה והחברים היו ערך עליון בחייה, ערך שיש לטפחו כל הזמן ולא לראות אותו כמובן מאליו. חברה טובה הייתה, שלה יכולת יוצאת דופן לתת לכל אחד ממקורביה את התחושה כאילו הוא האדם היחיד בחייה. יכולת הנתינה האינסופית שלה, אשר באה לביטוי בחברה בכלל ובחייה האישיים בפרט, הייתה מתכונותיה הבולטות.
יעל שאפה לשלמות בכל מעשיה. הייתה טובת לב, רגישה, מוכשרת מאוד, מלאת צחוק ושמחת חיים. אהבה את הטבע, ותחביב מועדף שלה היה לצאת לטייל ברחבי הארץ.
בקיץ 2001 נסעה יעל לטיול בסין, ובשדה התעופה שם פגשה את אופיר גונן. השניים טיילו יחד כשבוע ואז נפרדו דרכיהם, אך הם המשיכו להיות בקשר עד פגישתם המחודשת בארץ, כמה חודשים מאוחר יותר. מאז לא נפרדו.
יעל ואופיר היו נשמות תאומות, ואהבתם הגדולה הקרינה אור על כל הסובבים. אופיר, שידע עד כמה יעל אוהבת פרחים, הציע לה נישואין בגן הבוטני בהולנד. חתונתם נקבעה ליום 23 במרס 2005.
ביום שישי בלילה, י"ז באדר א' תשס"ה (25.02.2005), בשעה 23:20, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שעל גופו בכניסה למועדון "סטייג'" בתל אביב, ברחוב יונה הנביא סמוך לטיילת ולחוף הים. בהתפוצצות נפגעו רבים שהמתינו להיכנס למועדון. חמישה נרצחו בפיגוע, בהם יעל.
חמשת החללים וחלק מהפצועים היו מקבוצה של חברים ליחידת מילואים ובנות זוגם שהגיעו למסיבה במועדון. יעל הגיעה למקום עם חברה אופיר, חייל בפלוגה, כדי לחגוג עם החברים ולחלק הזמנות לחתונתם הקרובה. יעל נרצחה במקום, וארוסה אופיר נפצע קשה.
יעל הייתה בת 28 במותה, בשיא אושרה ופריחתה. הובאה למנוחות בבית העלמין בכפר סבא, עיר בה מצאה את אהבתה ובה תכננה לבנות חיים משותפים עם אופיר. הותירה הורים ושני אחים.
