לא ידענו... אך מתברר שיואל גמליאל הוא דור שלישי לניצולי שואה ואחותו השרה גילה גמליאל נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי לזכר הסבא רבא שלהם והדודה אשר נספו בשואה והסבא והסבתא ששהו במחנה ריכוז

בתמונה:
בתמונה הסבא ויקטור גלאם ז"ל בצד ימין, הסבתא מזל גלאם ז"ל בצד שמאל ואימא של יואל גמליאל עליזה גלאם שתיבדל לחיים ארוכים באמצע

השואה נצרבה בתודעה, כשואה שהנאצים השמידו כ – 6 מיליון מיהודי אירופה, אולם המציאות העצובה היא שמכונת ההשמדה הנאצית החלה לפעול גם בצפון אפריקה ובעיקר בתוניס ובטריפולי אך שואת יהודי צפון אפריקה מסיבות כאלה ואחרות לא נצרבה בתודעה.
בערב יום השואה חשף ראש המועצה יואל גמליאל כי הוא דור שלישי לניצולי שואה ודור רביעי לנספים בשואה. מתברר כי סבו וסבתו ויקטור ומזל גלאם שהו במחנה הריכוז ג'אדו אשר הוקם בטריפולי והם הצליחו לשרוד את התופת ואילו הסבא רבא שלו שעיה ברכה והדודה מסעודה נספו בשואה. גילה גמליאל נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי "לכל איש יש שם" לזכרם
 
על מחנה הריכוז "ג'אדו" בטריפולי (מתוך ויקיפדיה)
למחנה הריכוז ג'אדו הממוקם כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, נשלחו כאמור רובה המוחלט של קהילות קירינאיקה לרבות קהילת בנגאזי. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים באותו מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז. הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. המחנה, שנוהל על ידי קצינים איטלקים ובראשם הגנרל אֶטוֹרֵה באסטיקו האנטישמי, סיפק 150-100 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי. היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכשם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי‏^[9].
כאשר הרב פריג'א זוארץ ביקש להקים בית כנסת במחנה, הותר לו להקצות חלק מאחד הביתנים. כאשר נפטר היהודי הראשון ביקשו נציגי הקהילה לקוברו. באזור המחנה נתגלה בית קברות יהודי מן המאה ה-18, ושם קברו את החללים שמספרם גדל מדי יום בעיקר מתת-תזונה וטיפוס הבהרות שפרץ בשל תנאי התברואה והרעב הכבד‏^[9].
בינואר 1943, ימים ספורים לפני כיבוש המחנה בידי בעלות הברית, נקראו כל עצירי המחנה לרחבה הכללית אל מול מכונות הירייה. תחושתם של אנשי המחנה הייתה שבכל רגע תתקבל שיחת הטלפון שתפקוד על הירי. כשהגיעה שיחה זו, הפקודה לא נשמעה. לאחר מספר ימים נסוגו שומרי המחנה, וכ-200 עצירים ברחו על נפשותיהם. בבוא הבריטים למחנה הם מצאו את רוב היהודים במצב רעוע ולא מאורגן. בחודש מרץ אותה השנה ביקר במחנה הרב הצבאי הבריטי אורבך, שקיבל את הסכמת הממשל להעלות כ-60 יהודים לארץ ישראל. פליטי המחנה הועברו תחילה לטריפולי וגרמו לנטל גדול על הקהילה המקומית, ועד אוקטובר 1943, שבו מרבית הניצולים לבנגאזי. פני הקהילה לא חזרו לקדמותם, רק מעטים הצליחו להתייצב כלכלית. קרוב ל-600 נפש נספו, מתוך 2600 היהודים ששהו במחנה הריכוז בנגאזי‏^[9].
 
 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות גדרה להצטרפות לקבוצת וואטסאפ ששולחת דילים וקופונים לאליאקספרס

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה