הקטן
הגדל
היפוך צבעים
עכבר גדול
בהירות
ניגודיות
הדגשת כותרות
גווני אפור
בטל שינויים

שורדת השואה בת ה-99 וסגירת המעגל המרגשת: סיפורה של רוזה ליכטנשטיין הפך למצפן עבור נינתה המסייעת למטופלים בבילינסון

מערכת האתר
צילום מתוך דף הפייסבוק בית חולים בילינסון
צילום מתוך דף הפייסבוק בית חולים בילינסון

בית החולים בילינסון בפתח תקווה שיתף את סיפורה המרגש של רוזה ליכטנשטיין, שורדת שואה בת 99, שהיא סבתא רבתא של אריאל סקה, קלינאית תקשורת העובדת בבית החולים.


רוזה נולדה בשנת 1926 בעיירה דובריצ'ה שבפולין. בשנת 1941, בעת שהנאצים גירשו את משפחתה מביתם, היא התנדבה לצאת למחנה עבודה במקום אחותה, מתוך מחשבה שכך תציל אותה. במפעל הטקסטיל אליו נשלחה, נלקח מהנשים הכל והן הולבשו בכותנות פסים. מזיכרונותיה של רוזה עולה כי שרדה את הלילות הקפואים בדרגש העליון, אותו חלקה עם נערה נוספת, ובחרה לעבוד במשמרות לילה רק כדי לחמוק מהתעללויות הסוהרים שנהגו להרטיב את הבנות במים בלילות.


במהלך שנות הסבל וצעדת מוות אכזרית של 900 קילומטרים בשלג, שמרה רוזה על שרשרת משפחתית שליוותה אותה לאורך כל הדרך. היא הייתה אחת מתוך 350 שורדים בלבד מתוך קבוצה של 1,200 איש. בעת שחרורה, והיא בת 18 בלבד, שקלה רוזה 35 קילוגרמים.


הקשר האחרון של רוזה עם משפחתה היה בשנת 1943, אז קיבלה חבילה עם תכשיטים ומכתב פרידה שבו נרשמו שמות בני המשפחה שעדיין נותרו בחיים. לימים, אחותה הקטנה צ'סה, ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, סיפרה לה כי ראתה את אמם ואחיהם בדרכם האחרונה לתאי הגזים. מתוך שבעה אחים ואחיות, רק רוזה ושניים נוספים שרדו את התופת.


לאחר המלחמה טופלה רוזה בבית חולים בצ'כוסלובקיה. את הרופאים שטיפלו בה היא מכנה 'מלאכים', שכן הם אלו שהחזירו לה את האמונה בבני אדם ואת היכולת להשתקם. לאחר שהחלימה ועברה לאיטליה, פגשה בין הפליטים את אידק ז"ל, חברה לספסל הלימודים מבית הספר. השניים נישאו והקימו משפחה באורוגוואי, ובשנת 1963 עלו לישראל ופתחו בית מלאכה לתפירה בתל אביב. ילדיהם, אברהם (סבה של אריאל) ומרים, נקראו על שם הוריה של רוזה שנרצחו בשואה.


כל ניצולי הקבוצה מקפידים להיפגש יחד מדי שנה בישראל, רגע לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני מספר שנים אף סגרה רוזה מעגל מרגש כשחזרה לצ'כוסלובקיה, פגשה את הרופא שטיפל בה וביקרה במוזיאון שהוקם במקום שבו עמד בית החולים.


סיפור ההישרדות והשיקום של רוזה הפך למצפן המקצועי של נינתה. "תמיד הרגשתי שסבתא שלי פועלת בנתינה אינסופית, והיה לי ברור שאני אפעל באותה הדרך ואתן מעצמי כמיטב יכולתי", סיפרה אריאל. "זה מה שעודד אותי לבחור במקצוע טיפולי. היום, כשאני פוגשת מטופלים, אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכם של אותם 'מלאכים' שסבתא זוכרת לטובה".


לצד תפקידה המקצועי של נינתה, בגיל 99 רוזה מהווה עדה חיה להיסטוריה, המקור שממנו שואבת אריאל את הכוח לטפל במטופלים בסירות רבה, וסמל אמיתי לתקווה.



להצטרפות לוואטסאפ חדשות פתח תקווה להצטרפות לקבוצת וואטסאפ ששולחת דילים וקופונים לאליאקספרס


באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה