"דבר לא הכין אותי לריחו העז של טיל בליסטי רגע אחרי שריסק שכונה שלמה, למראות של אנשים מבוגרים שכל מה שנשאר להם בחיים זו הפיג'מה שלגופם", דוברת עיריית רחובות רינת אלון מספרת על תפקידה בזמן מטח הטילים מאירן ותפקידה להעברת מידע לציבור בזמן חירום

חנה קקיאשוילי 29.06.25 13:09

כבר למעלה משנה וחצי מתמודדת ישראל עם מלחמת חרבות ברזל שהחלה בשבת השחורה של ה7 באוקטובר. אירוע רודף אירוע בקצב מסחרר ורק בשבועיים האחרונים, החלה המלחמה באירן עם מטח הטילים שהביא לפגיעות בנפש ורכוש.

העיר רחובות היא אחת הערים שספגה פגיעה קשה עם שתי נפילות במרכז העיר ובמכון וייצמן שהביאו להרס רב.

אז איך מתמודדים? דוברת העירייה, רינת אלון, מספרת את חוויותיה האישיות כדוברת העירייה, תפקיד אותו החלה לפני כ10 חודשים ותפקידה כראש מכלול מידע לציבור בחירום.

"דבר לא הכין אותי לריחו העז של טיל בליסטי רגע אחרי שריסק שכונה שלמה, למראות של אנשים מבוגרים שכל מה שנשאר להם בחיים זו הפיג'מה שלגופם, למראה של בניין העירייה מנופץ ומפורק מפגיעת ההדף העצומה. ובכלל, לא ידעתי שאפשר לתפקד 24 שעות ללא שינה, ולעשות זאת יממה אחר יממה, עם נמנום קל באמצע.

היה מאתגר. וקשוח".

הנזק לבניין העירייה

הפוסט שהעלתה רינת אלון

איך מסירים ריח של טיל בליסטי מהבגדים?

כשהודעתי כאן על בחירתי לתפקיד דוברת עיריית רחובות, לפני כ-10 חודשים, לא שיערתי שזה יהיה הפוסט האחרון שלי לתקופה ארוכה כל כך.

הזמן הפנוי הפך להיות מצרך נדיר. התמסרתי לתפקיד הסוחף, האינטנסיבי, התובעני והטובעני, שכרוך באחריות עצומה, ואם לא די בכך - הוא גרר עמו תפקיד נוסף, עם אחריות כבדה אף יותר – ראש מכלול מידע לציבור בחירום.

מי שמכיר אותי יודע - בחודש הראשון למלחמת חרבות ברזל, לא יצאתי מפתח הבית והתמודדתי עם חרדות קשות ביותר, והנה, הוטלה עליי האחריות להיות הדניאל הגרי של רחובות. בהצלחה לכולם.

לא היה לי זמן להתחרט או לחשוב יותר מדי – רק לעטות על עצמי את התחפושת החדשה, להתמודד ובעיקר לתפקד.

בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שקרה לי.

במקום לסבול מדפיקות לב מואצות ומחשבות טורדניות בעת אזעקה, אני מפעילה מערך מידע בקור רוח מוחלט, וזה קרה גם כשמצאתי את עצמי לגמרי לבדי, בקומה 6 בעירייה, בזמן המתקפה האיראנית באוקטובר.

נס גלוי.

--------------------

לא מזמן התקיים אצלנו תרגיל פנימי בשיתוף פיקוד העורף, ואני, כראש המכלול, נדרשתי לשאת את דברי הפתיחה. שברתי את הראש מה בדיוק אגיד שם, ואז, בלילה שקדם לתרגיל, נזכרתי במשהו. ניגשתי לארון ושלפתי יומן ישן – היומן שכתבתי בכיתה ז' בזמן מלחמת המפרץ, ב-1991.

מחברת מלאה בגזרי עיתונים, נתונים יבשים בכתב יד תמים, כמה טילים נפלו ואיפה, סיכום של פגיעות ברכוש ופגיעות בנפש, הכל מסודר לפי תאריכים, כל המידע הופיע שם לצד חוויותיי האישיות כילדה מפוחדת בת 13 שמנסה להתמודד. ואז הבנתי - מאז ומתמיד מידע הציל אותי, הרגיע אותי, והחזיק אותי שפויה. כעת אני נדרשת לעשות זאת למען אחרים.

-----------------------

ייאמר לזכות עיריית רחובות והעומד בראשה, שערכנו תרגילי חירום רבים כהכנה למלחמה בסדר גודל כזה. התאמנו בשגרה על תרחישים שנראו לי הזויים ובפועל קיבלנו אותם על סטרואידים.

ועדיין, דבר לא הכין אותי לריחו העז של טיל בליסטי רגע אחרי שריסק שכונה שלמה, למראות של אנשים מבוגרים שכל מה שנשאר להם בחיים זו הפיג'מה שלגופם, למראה של בניין העירייה מנופץ ומפורק מפגיעת ההדף העצומה. ובכלל, לא ידעתי שאפשר לתפקד 24 שעות ללא שינה, ולעשות זאת יממה אחר יממה, עם נמנום קל באמצע.

היה מאתגר. וקשוח. וזו היתה שעתם המופלאה של עובדות ועובדי העירייה, שנמתחו לקצוות למען הציבור. גיליתי צוות נדיר של אריות ולביאות, שהתגייס, נתן את כל כולו, ועשה לילות כימים, פשוטו כמשמעו, כדי להעניק מענה לכל תושב ותושבת. אנשים לא ראו בית, לא ישנו, לא אכלו, עבדו בשטח, בחום, ובמשרדים מנותצים בניחוח טיל. איש לא פצה פה או מחה על התנאים. כולם תחת האלונקה, כולם למען מטרה אחת - להחזיר את רחובות לשגרה בהקדם ולהשיב את החוסן לקהילה.

גאה להיות חלק מכל זה.

מודה על הזכות שנפלה בחלקי לשרת את תושבות ותושבי העיר.

תודה לבנות הדוברות הנפלאות, חלי ושלומית, וללירון שותפתי למכלול המידע, שתפקדו מסביב לשעון בתת תנאים, ולחברות הסושיאל והיח"צ שסייעו לנו להצליח במשימות.

שנדע הרבה שמחות ושינה רצופה בלילות.

אמן