הסופרת הרחובותית יונה דורון השתתפה ביום עיון בנושא נעמי שמר ונזכרת במסיבת סוף שנה שחוותה בילדותה

שירי נעמי שמר ואני

ביום חמישי קיימה הקתדרה העממית שלנו יום עיון בנושא נעמי שמר ושירתה. היו שתי הרצאות מרתקות, קובי מידן ראיין את צדי צרפתי על קשריו המקצועיים עם נעמי שמר ולסיום – מופע מצוין של אריאל הורוביץ שנקרא "דיוקן אמי" (הלא היא נעמי שמר כמובן). היה מעניין ומרגש.

כרגיל אצלי זה עורר בי זיכרונות. השנה הייתה 1982. בעלי ואנכי היינו בשליחות בפריז. שנינו לימדנו בבית הספר הישראלי שפעל שם שנים רבות (ובינתיים נסגר). בבית הספר למדו ילדי השליחים הנמצאים בפריז והייתה כיתה אחת בכל שכבה מגן טרום חובה עד י"ב.

סוף שנה, התלבטתי מה לעשות במסיבת הסיום. רציתי משהו מיוחד ושונה משנים קודמות. לפתע עלה בי הרעיון: נעמי שמר ! נעמי שמר הייתה אז (ולדעתי גם היום) תמצית הישראליות. בכיתה למדו ילדים ממקומות שונים בארץ. בפריז חיו בתוך בועה ישראלית אך סביבם הכל זר ולרב גם לא מובן. מה יותר טוב מאשר לחבר אותם לארץ באמצעות שיריה של נעמי שמר?!

בקשתי מהילדים להביא ספרים של נעמי שמר. מסתבר שרבים הביאו עמם מהארץ את ספרי השירים שלה. בחרנו כמובן הרבה שירי ילדים וגם מספר שירים אחרים. חלק מן השירים פשוט שרנו יחד עם ההורים שהצטרפו בשמחה, לחלק עשינו המחזות קצרות, כמו למשל השיר הידוע "אצלנו בחצר" המספר על ילדי כל העולם הבאים לחצר לומר שלום, כל אחד בשפתו, או לשיר "הטיול הקטן" המוכר כ"לטיול יצאנו כלנית מצאנו..."וחלק קטן נקראו על ידי הילדים כדקלומים. לסיום רציתי שיר עם מסר של תקווה ובחרתי בשיר "מחר".

הייתה מסיבה מוצלחת. ההורים הנרגשים הודו לי מאוד והתלהבו מן הרעיון המקורי. למרבה הצער ה"מחר" האופטימי בו "הצבא יפשוט מדיו ולבנו יעבור לדום" עדיין היה רחוק מאחר וימים אחדים אחרי המסיבה פרצה מלחמת שלום הגליל או כמו שקוראים לה גם מלחמת לבנון הראשונה...