ליאור כהן במבט נוסטלגי על מרמורק של אז והיום: מרמורק בשבילי זה הזיכרון שלי ללכת עם אבא לאיצטוני (כן .. כן על שם טוני שרעבי) לזחול מתחת ליציע ולחפש את הסיגריות שנפלו לאבא...

לכל אחד יש כזה זיכרון ישן מילדות שהוא כל כך ישן שאי אפשר לדעת באיזה גיל הוא היה, וסביר להניח שזה אחד האירועים הראשונים שההמולה בחיים והשנים שעברו לא הצליחו להדחיק אותם.

הזיכרון הזה שלי הוא להיות עם אבי במשחקה של הפועל מרמורק באיצטוני, אז, עוד כמובן השם היה אחר וטוני היה חי ונושם.
אני זוכר את יציע הבטון ואת עצמי זוחל מתחת כדי לחפש את חפיסת הסיגריות שנפלה לאבי בטעות, את שני הקיוסקים מכל צד שעבדו, את הטעם של הארטיק בטעם קולה, את הצעקות של הקהל הגועש, ואת הגדר הגבוהה שדרכה התבוננו עיניהם של הקהל על השחקנים, משחקים כדורגל של פעם.

עם השנים התרחקתי גם ממרמורק השכונה וגם מהפועל מרמורק הקבוצה יותר מאוחר גם התרחקתי מהארץ לתקופה לא ארוכה, אבל כשחזרתי חזרה משהו קרה.

המגרש של מרמורק לא השתנה הרבה עם השנים, הגדר הגבוהה עוד הייתה שם, בוטל מגרש הכדור יד והיציעים הצטמצמו. אבל לשבת ביציע הישן החזיר אותי לזיכרון הילדות הזה, וכן, התרגשתי כמו ילד במשחק בליגה ארצית (ז"ל) שלא היו שם יותר מ50 צופים, התמכרתי, הייתי יושב בצד בשקט מתפעל מההרגשה כל פעם מחדש לפעמים אפילו הייתי נוסע למשחקי חוץ וסוחב את אשתי כדי שתסתובב בקניונים בחלקי הארץ בזמן שאני עוקב אחרי קבוצה קטנה שמשחקת כדורגל קטן אבל קרוב ללב.

היום לשאלה "איזו קבוצה אתה אוהד" יש הרבה תשובות, מכבי תל אביב, הפועל, בית"ר, והכי טוב זה ליברפול, מנצסטר, ברצלונה ריאל מילאן ומה לא. אנשים יושבים מחוברים לטבלה לפעמים אפילו לא מכירים את השפה שבה שחקני הקבוצה האהודה שלהם דוברים, אבל זה לא עוצר אותם מלקלל להתעצבן ולשמוח כאילו ירד גשם של גחנונים מהשמיים ויותר לא צריך לנסוע ולקנות בשבת בבוקר כשהקבוצה לוקחת אליפות.
מה שעוד יותר עצוב בעיני זה שלרוב לאותם אנשים לא יוצא אפילו לראות את הקבוצות שלהם משחקות במגרש, מה שאפילו יותר עצוב חלקם גם לא ראו כדורגל במגרש אף פעם.

לי יש חולצה או שתיים של ליברפול בבית אני מחבב את ליברפול אבל לא אקרא לעצמי אוהד ליברפול כי דרך הטלויזיה עם HD והילוכים איטיים וחוזרים של אירועים מדהימים ואפילו ב 3D אני לא יכול לעזור לקבוצה, או לדחוף את השחקנים על המגרש, באמת... תנסו ותראו, זה לא עוזר...

כדורגל רואים במגרש, החוויה העצומה של להיות במגרש במיוחד כשיש אוהדים חמים ומשולהבים לא תעבור בטלויזיה, גם לא בפאב. ההכנה לפני שכוללת בירה (בכמות סבירה) ורצוי במקום שמזוהה עם הקבוצה, ההליכה בדרך למגרש עם הצעיף, התור להיכנס פנימה, הדיבורים לפני הארטיק בקיוסק השחקנים עולים ומתחיל המשחק, מי שלא מפוקס מפספס את האירוע על המגרש ולא יראה אותו יותר עד אחרי שיעלה הצילום של המשחק אם בכלל היה, אין שידורים חוזרים על המסך כמו פעם.

לא תהיה לכם חוויה טובה יותר מלאהוד קבוצה עם זיקה, החוויה של כדורגל היא מעבר ל22 משוגעים שרצים אחרי הכדור, הזיקה יכולה להיות עיר מגורים או בן משפחה ואפילו חבר, זה עוד יותר טוב כשזו שכונה, יותר קטן אותנטי ונעים.
לצערי האיצטוני הוא בקרוב היסטוריה, הזיכרון הזה שצרוב אצלי לא יעלם, השנים האחרונות רק חיזקו אותו בתודעה שלי. כולי תקווה גם שלא יהיה איחוד מאולץ של הקבוצות בעיר, זה רק יהרוג את החלקה הקטנה שעוד נשארה לאוהדים הלא רבים שמתפקדים ביציעים. אפשר להתחבר אל קבוצה משכונה בעיר מגוריך מבלי שיקרו לה רחובות, זה קורה כל הזמן וזה דבר אדיר בעיניי. תשאירו לנו את הקבוצות ואת הקרב הספורטיבי הזה שיש כרגע בעיר. אנשים עוד מדברים על ההצגה שנתנו אוהדי מרמורק ב"לול" בצהרי יום שישי שלפני הדרבי הגדול ואני מקווה שנראה את זה קורה בכל משחק.

תגיעו למגרש, ולא תתחרטו, מבטיח.

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה