"רחובות שלי" פינת הנוסטלגיה עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע "זיכרונות מבית הספר"

בילדותי למדתי בבית ספר סמילנסקי. קראו לו אז בית ספר עממי. בשנה הראשונה שלי היה עדיין תחת ניהולו של המנהל האגדי בכור לוי. לאחר מכן הוא פרש ובמקומו בא מר אהרון בריסקין.
 
בכיתות א', ב', וג' למדנו בסניף שהיה מן העבר השני של רחוב יעקב. בד' עברנו לבנין המרכזי וזה כבר גרם לנו להרגיש מאוד גדולים וחשובים.
 
למורות היינו קוראים "מורתי" ולמורים "מורי". לא העזנו לקרוא להם בשמם. חדר המורים היה קודש קודשים ואפילו לא חלמנו להיכנס אליו.
 
בבית הספר לא היה פעמון חשמלי וכמובן שלא מנגינות. כשהגיע המועד להפסקה היה השרת נוטל פעמון ידני גדול ומצלצל בו והחצר הגדולה והמוצלת הייתה מתמלאת בילדים שמחים ושובבים. לקראת סיום ההפסקה כשהשרת היה מתכונן לצלצל שוב, תמיד היו רצים אליו מספר תלמידים ומבקשים ממנו לצלצל במקומו. הוא היה מתבונן בהם בחיבה, בוחר אחד והמאושר היה מסתובב במרץ ברחבי החצר ומצלצל בכל כוחו עד שאחרון התלמידים נכנס לכיתה.
 
לשרת קראו אז "שמש" ולשלנו קראו שלום עמרני. הוא גר עם משפחתו בבית קטן בתוך חצר בית הספר וזה היה נוח מאוד לשני הצדדים מאחר והיה תמיד זמין.
 
בבית הספר הייתה מסעדה בה אכלו תלמידים רבים את ארוחת הצהריים שלהם. בכיתות ז'-ח' למדנו תזונה פעם בחודש והייתה לכל קבוצה תורנות מסעדה. את כל שעות הלימודים של אותו היום עשינו במסעדה תחת פיקוחה של האחראית הקפדנית, מאשה. קלפנו הררי תפוחי אדמה, שטפנו סירים ענקיים וסדרנו שולחנות. לפני ששחררה אותנו לכיתה להעתיק את שיעורי הבית, הייתה מאשה קוראת לנו אליה, בודקת אם רחצנו ידיים היטב ואז מחייכת ומציידת אותנו במספר חתיכות של עוגה. זה היה הרגע לו ציפינו מתחילת היום...
 
אחות בית הספר, שהייתה נמצאת יום יום בחדרה הייתה מארגנת את אגודת הבריאות. התלמידים שנבחרו לאגודה זו היו מגויסים לכל מיני משימות כמו בדיקת ציפורניים לחבריהם בזמן הפסקת האוכל, בדיקת ניקיון המפיות שפורשים מתחת לכריך ולפרי ועוד ועוד.
 
הבנים שלנו למדו נגרות ובסוף כיתה ח' הגיש כל בן, בגאווה רבה, לאמו קופסת כלי תפירה מעץ בת שלוש קומות! הבנות למדו תפירה ובמהלך כיתה ח' תפרנו חולצה וחצאית למסיבת הסיום ורקמנו על החולצה רקמה צבעונית מסובכת יחסית. הרבה דקירות נדקרתי באצבעותיי עד שסיימתי את המשימה הזאת...
 
כמו כן למדנו חקלאות. הייתה גינה גדולה מאחורי הסניף ובה לכל כיתה הייתה ערוגה משלה. גדלנו ירקות שונים, עדרנו, גרפנו, ניכשנו עשבים והשקינו.
 
בכיתה ח' היננו לחוצים מאוד מתחילת השנה ועד מבחן הסקר שהיה קובע את המשך הלימודים או העבודה. אחרי הסקר הרגשנו משוחררים. בהפסקות היה מנהג כזה: תלמיד ח' היה לוקח כדור, בועט בו לגובה וצועק "כיתה ח'!" התלמידים הצעירים התבוננו בנו בהערצה ואנחנו הרגשנו על הגובה. באותה שנה הייתה שביתת מורים ממושכת בתיכון. תלמידי ט', שרק עזבו את בית ספרנו, היו באים לבקר בהפסקות ואנחנו התבוננו בהם בקנאה וקיווינו שגם בחלקנו תיפול שביתה ממושכת שכזאת...
 
לאחר שנים, כאשר סיימתי את הסמינר והייתי מורה מתחילה, עבדתי במילוי מקום. יום אחד נקראתי למלא מקום בבית ספר סמילנסקי. נכנסתי למזכירות בדחילו ורחימו ועוד יותר התרגשתי כשנכנסתי בהפסקה לחדר המורים. לבי החסיר פעימה. המורות הותיקות, שעדיין עבדו שם, קבלו אותי בסבר פנים יפות ואחת אפילו הכינה לי כוס תה. זה היה מוזר ולקח לי זמן להסתגל למעמדי החדש.
 
על יונה דורון ופינת הנוסטלגיה
מידי שבוע נעלה באתר סיפור קצר פרי עטה של הסופרת יונה דורון מרחובות המשלבת בסיפוריה הקצרים הווי מרחובות של אז...
יונה דורון גדלה ובגרה ברחובות ולאחר פרישתה מהוראה וחינוך פתחה בקריירה שנייה של כתיבה. ספרה הראשון היה קובץ סיפורים קצרים ששמו "תחנות בזמן", קובץ סיפורים קצרים עם נוסטלגיה ארצישראלית. וספרה השני הוא רומן עכשווי ששמו "סוד במשפחה", רומן עכשווי המתרחש בישראל ובפריז. ובנוסף כתבה סיפורים קצרים נוספים, כתבות על טיולים, ביקורות על ספרים, הצגות וסרטים

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה