"רחובות שלי" סיפורי נוסטלגיה רחובותיים עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע "החרמש"

 

יש לי ארבע נכדות ושני נכדים, כולם מקסימים. כשאני בא לביקור, שני הנכדים מלאי המרץ, אוהבים להתרפק עלי ולהשתולל אתי.  באחת הפעמים, כשביקרתי בביתם, גילו השניים שיש לי צלקת מתחת לברכי הימנית.

 

הם התמלאו סקרנות ושלחו מבטים מלאי רחמים אל עבר הצלקת. השניים יחד וגם כול אחד לחוד, ביקשו  שאספר להם איך זה קרה לי. כשראו שאינני ממהר להיענות להם הגביר הדבר את סקרנותם ולא הניחו לי. משראיתי שאין לי מוצא, הושבתי אותם משני צדדי והתחלתי את סיפורי :

 

"אתם יודעים מה זה חרמש?" פתחתי בשאלה

הם הניעו בראשיהם לשלילה

"חרמש הוא כלי חד מאוד ועגול המשמש לקציר" הסברתי

"אוף, סבא", רטן הגדול, "אמרת שתספר על הצלקת, מה קשור חרמש עכשיו ?"

"קשור, ועוד איך קשור !" עניתי לו בחיוך והנחתי יד על כתפו "תכף תבין"

 

השניים תלו בי את עיניהם החומות והגדולות וחיכו למוצא פי.

"מקטנות, מאז שאני זוכר את עצמי, היה לנו משק של פרות, עיזים ותרנגולות. (כן, כן, ככה זה היה במושבה של פעם) בין היתר הייתה לנו גם מיקשה של אבטיחים. בתקופה שלאחר מלחמת השחרור והעליות הגדולות, לאנשים אחרים לא היה מה לאכול (קראו לזה אז צנע) אבל לנו היו חיים טובים. המשפחה שלי הייתה מבוססת מאוד ולא היה חסר לנו דבר.

 

כבר בילדותי, כשהייתי בערך בגילך (אמרתי לנכד הגדול), ידעתי לחלוב את הפרות. את החלב היינו מוכרים לחלבן שקראו לו קלמן והוא גר ברחוב הרשנזון. באחד הימים היינו צריכים להביא אוכל לפרות. אתם יודעים מה אוכלות הפרות ?"

"בטח !" קראו השניים יחד, "עשב, הן אוכלות עשב !"

"נכון. היינו צריכים לקצור עשב שקוראים לו תלתן עבור הפרות. דודי, שהיה כמו אבא בשבילי, הודיע שהוא  נוסע לקלמן כדי להביא חרמש ואתו נקצור את התלתן. אני הייתי בן שש וחצי וביקשתי ממנו שייקח אותי אתו. היה לו אופנוע מסוג ג'אווה שמאוד אהבתי לרכב עליו. זה היה כיף לא רגיל !

בתחילה התנגד דודי לקחת אותי. נדנדתי לו הרבה, כמו שאתם נדנדתם לי עכשיו (הוספתי בקריצה) עד שלבסוף שוכנע ושנינו רכבנו על האופנוע  כדי להביא את החרמש. אני התיישבתי על המושב האחורי מחבק את דודי ו....יצאנו לדרך !

קלמן קיבל אותנו בשמחה ונתן לנו את החרמש. דודי ואני לא חשבנו הרבה, הנחנו את החרמש ביני ובין דודי, ויצאנו לדרך חזרה. אז זה קרה: ידית החרמש נתפסה בעמוד של שער החצר והלהב של החרמש חתך לי את הרגל. 

הכאב היה חזק וחד והתחיל דימום רציני. למרות שהייתי קטן- לא בכיתי! זרקתי את עצמי מהאופנוע. האנשים שהיו במקום וראו מה שקרה היו המומים. מיד לקחו אותי למגן דוד אדום ושם תפרו לי את החתך המדמם. התפירה לא נעשתה כמו שצריך ולכן סבלתי  כמעט שנה . חצי שנה לא ביקרתי בבית הספר משום שלא יכולתי לעמוד על הרגל. והצלקת הגדולה הזאת נשארה לי למזכרת עד היום".

נכדי, אשר ישבו מרותקים לסיפור השמיעו אנחת רווחה. מאז, בכל פעם שהם באים אלינו לביקור, בקשה אחת בפיהם: "סבא, ספר לנו למה יש לך צלקת מתחת לברך !"

 

 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה