"רחובות שלי" סיפורי נוסטלגיה רחובותיים עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע סיפור בצל האזעקות "שתיים וחצי בלילה והצופרים מתחילים ליילל"

זה החזיר אותי בבת אחת עשרות שנים לאחור, לחורף שנת 56. היה חורף קשה: גשמים מרובים, קור חודר לעצמות שמנסים לגרשו בתנורי "פיירסייד" קטנים, רוחות ועננים שחורים.

 

אנחנו קראנו לו "מבצע קדש". בעולם קראו לו "מבצע סיני". הצטרפנו למבצע גדול יותר של בריטניה וצרפת נגד מצרים, אך עבורנו, האזרחים, זו הייתה מלחמה מפחידה.

 

הייתי ילדה צעירה. המקלט בו הצטופפנו עם השכנים היה מחוץ לביתנו. כל ערב היו הורי (שעדיין הטראומה של מלחמת העולם השנייה, עת ספגו הפגזות כבדות ביותר של האמריקאים, הייתה חזקה ומהדהדת במוחם ובלבם), מניחים נעליים, צעיף צמר ומעיל ליד מיטתי ומשננים באזני:

 

"אם מתחילה אזעקה, את מיד מכניסה את הרגליים לתוך הנעליים, לובשת את המעיל ומחכה לנו ליד דלת הכניסה".

 

צפירת האזעקה הייתה מעירה אותי מיד, מנתקת אותי מחלומותיי המתוקים וגורמת ללבי להלום בחזקה.

 

כך, עטופים ומכוסים, היינו שלושתנו ממהרים למקלט ויושבים שם עם השכנים טרוטי העיניים עד אשר הייתה נשמעת צפירת הארגעה. כמעט ולא דברנו שם. כל אחד התכנס בעצמו עם פחדיו ותקוותיו ובעיקר חיכה לרגע שהכל ייגמר. המבצע הסתיים בהישג גדול :הגעה עד לתעלת סואץ !חשבנו שהנה, או-טו-טו יבוא שלום. כמה תמימים היינו...

 

שנים כה רבות חלפו, דברים כה רבים השתנו אך עדיין צריך לרוץ למקלט...

 

 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה