כך נהגנו גם אנחנו בערב יום הכיפורים תשל"ג. יצאנו עם בננו הקטן ועם חברים שלהם הייתה בת בגיל בננו. הרחוב היה הומה אנשים, רובם ככולם לבושים לבן והרבה ילדים עליזים. פגשנו חברים בשמחה, הילדים פגשו עמיתים מן הגן רצו והשתובבו עמם. הכל היה רגיל ונעים.
בשלב מסוים התעייפנו מעט והתיישבנו בגינה קטנה הצמודה לרחוב הראשי, בערך מול מכון וייצמן. לפתע עברו שניים שלושה ג'יפים צבאיים בכביש הריק ורעשם צרם את אוזני כולם. לרגע הופתענו, התפלאנו, אך מהר מאוד פטרנו את האירוע במשיכת כתפיים ובמלמול "מעניין מה קרה?"...
בדרך הביתה שוב עברו על פנינו מספר מכוניות ואילו אנחנו - בשלנו, ממשיכים להתעלם ולהדחיק. חברנו היה רס"ר בצבא הקבע וגם אצלו לא נפל האסימון. בכניסה לבית נפרדנו בברכת לילה טוב ו"להתראות מחר". הכל היה שקט. הרדיו והטלוויזיה דוממים ובבוקר התעוררתי לקול ציוץ הציפורים.
בעלי הלך לבית הכנסת ובצהרים נפגשנו אצל הורי. "משהו קורה" הודיע לי בפנים חמורות "הוציאו מספר אנשים מבית הכנסת באמצע התפילה".
אמי, כדרכן של אמהות יהודיות, מיד הציעה לבעלי לאכול משהו שהרי בוודאי יקראו גם לו. בטרם הספיק לומר מילה כבר התייצבה עם שני כריכים עבים והאיצה בו לשבור את הצום.
בדרך הביתה היה שקט מאיים. ברחוב הסמוך לביתנו עמדו מספר אנשים על אחת המרפסות ולפתע מישהי התפרצה מתוך הבית וקראה :
"פתחו מהר את הרדיו, יש מלחמה !"
השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים. מכל דירה נשמעו קולות הרדיו. לבי התמלא חרדה. כשהגענו הביתה מיהר בעלי להכין את תיק המילואים שלו. בלילה הגיעה הקריאה והוא הצטרף ללוחמים.
נותרתי בבית עם בן קטן ובחודש רביעי להריון שאז עדיין לא ידעתי את מינו. באזעקה הראשונה ירדנו, בני ואני, למקלט וכל השכנים התבוננו בי במבטים מלאי חמלה כמו אומרים 'מי יודע מה צפוי לתינוק הקטן שטרם ראה אור עולם'.
עבור משפחתי הקטנה נסתיימה המלחמה בטוב : בעלי שב הביתה כעבור חצי שנה ולי נולדה תינוקת חמודה ובריאה.
את הטראומה הלאומית אמשיך לחוש יחד עם כל עם ישראל.
גמר חתימה טובה לכל קוראי :-)