אנו בתהליך מתמשך בו רחובות מאבדת את זהותה הייחודי. במקום להעצים את עצמנו, יש הרוצים לכפות עלינו להידמות למה שאנו לא. לרחובותים הייתה תמיד תחושת שייכות מיוחדת בכל מקום שהיינו נמצאים, גאוות הרחובותים. "אז מה אם אנחנו מרחובות?" כתב דן אלמגור, בן המקום.
להלן רשימה קצרה של זמרים, מוסיקאים, אנשי תרבות שחקנים בני המקום, ששילובם בהעמדת ערבי הפתיחה היה אך מעצים את תחושות ההזדהות. אני מעריך את תזמורת רעננה ומנהלה השרמנטי, גיל שוחט, אבל "הקמראטה הישראלית ירושלים", שהייתה פעם "הקמראטה רחובות", היא ממש לא פחות טובה. המנהל המוסיקלי שלה, פרופ' אבנר בירון, מייסד התזמורת, הוא בן רחובות ומתגורר בה עד היום. ההבדל היחיד הוא שאבנר יותר צנוע ופחות מתוקשר. ואם במוסיקה עסקינן, אנו יכולים רק להתגאות על פס הקול שהעניק לנו שם טוב לוי ("עמוד האש", לדוגמא), גם הוא בן רחובות (אשר למד לנגן עם אבנר אצל אותו מורה, שניהם אגב, בוגרי בי"ס בן צבי). אבל הערב שם טוב יופיע באירוע העצום בפארק, לזכרו של אריק איינשטיין.
ומה עם הזמרים בני רחובות כמו יונה וגלי עטרי, דני רובס, רגב הוד, ואייל גולן? ומה עם בוגרי בימת הנוער כמו אקי אבני, איתי שגב, והדור הצעיר דניאל גד. ודן אלמגור ועודד בן עמי – האם לא נכון היה לבנות את ערבי הפתיחה סביבם? האם מרביתם לא היו שמחים להשתתף בערבים מרגשים אלה? האם שילובם, לפחות חלקם, ויצירת תכנים ייחודיים לנו הרחובותים לא היו עדיפים?!
עלינו לדאוג, לשמר, ולטפח את הרוח הרחובותית. כמעט כל הצמרת הפקידותית של העירייה אינה מבני המקום, הם חייבים להתיישר איתנו ולא להיפך.