"רחובות שלי" סיפורי נוסטלגיה רחובותיים עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע "אז והיום"

השבוע, בדרכי לקופת חולים, עברתי ברחוב בנימין. לפתע פרצו מתוך המתחם במספר 34 שני ילדים כבני שש. ילדה גדולה יותר שעמדה מצידו השני של הכביש צעקה להם מיד לעצור וכך בלמה אותם בקצה המדרכה. הילדים חבשו כיפות גדולות לראשיהם וממכנסיהם השתלשלו להן ציציות ארוכות. הם שוחחו ביניהם בעליזות ולא היו מוטרדים כלל מן הסכנה שנשקפה להם אם היו רצים לכביש הסואן.
 
התבוננתי בהם ובחומה שכיסתה את המתחם ממנו יצאו ונזכרתי בזמנים אחרים. במקום הזה היה בית יולדות ששרת במשך שנים ארוכות את נשות רחובות והסביבה. אני גרתי במספר 36. בין ביתי לבין בית היולדות הפריד רחוב הרוא"ה.
 
בית היולדות היה מבנה בן שתי קומות עם כניסה רחבה ומוצלת על ידי שני עצים גדולים ורחבים. בקומה השנייה היו חלונות גדולים אשר מבעדם ניתן היה לראות גברים ונשים בחלוקים לבנים נכנסים ויוצאים.
 
מדי פעם, בעיקר בלילות השקטים, היו צעקות מחרידות מפלחות את האוויר.
 
"איייייי, איייי !!!"
 
"אימאאאאאאאאאאאאאא  !!!!!!!!!!!!"
 
דקות ארוכות הייתי עומדת בחלון ביתנו וצופה בבית היולדות, מחכה לראות התרחשות יוצאת דופן אך תמיד הייתי נכזבת. השגרה שלטה בכל.
 
חברי נהגו לשאול אותי "איך את יכולה לגור שם ולשמוע את הצעקות האיומות?!"
 
מה יכולתי לענות להם? הורי בחרו לשכור את הבית הזה במשך תשע שנים. כאשר היה בידם סכום כסף מספיק רכשו דירה במקום אחר.
 
מנהל בית היולדות, הד"ר זאב דים היה לקוח וידיד של אבי וביקר בביתנו פעמים רבות. לא אחת רציתי לשאול אותו מדוע לא נותנים משהו לנשים שכל כך סובלות וצועקות, אבל התביישתי.
 
ברבות הימים נסגר בית היולדות. זה היה מוסד פרטי והוא פשט את הרגל. שנים אחדות עמד המקום בשיממונו וזה הפליא אותי כאשר הייתי עוברת שם.
 
אחר כך עבר לידיים חרדיות והוקמה בו ישיבת מאור התלמוד על שם הרב קוק. הילדים הקטנים שראיתי בוודאי אינם מודעים להיסטוריה של המקום בו הם מבלים שעות ארוכות מדי יום...
 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה