"רחובות שלי" סיפורי נוסטלגיה רחובותיים עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע על "מתקנת הגרביים"

כן, כן הכותרת אינה משקרת, היה פעם מקצוע כזה שאפילו פרנס את בעליו!
שמה היה פריצי ו"בית המלאכה" שלה היה כוך קטן בתחילת רחוב טלר, ממש אחרי ה"תמונות של הקולנוע" (לוח מודעות שעליו נתלו כל שבוע תמונות מהסרטים שרצו באותו הזמן בבית העם ובבית הפועלים).
בכוך היה מקום לכיסא ושולחן קטן שעליו היו מונחים כלי עבודתה. היה לה מתקן קטן עם ראש שעליו הייתה מלבישה את גרב הניילון עם ה"רכבת". אחר כך היה נוטלת מן הקופסא מחט דקיקה ומשחילה בה חוט דק בצבע הגרב. ביד מיומנת ובוטחת הייתה סוגרת את ה"רכבת" שבגרב ובסיום המלאכה לא ניתן היה בכלל להבחין שהיה כאן תיקון!
באותם ימים, שנות  החמישים, גרבי ניילון היו מצרך יקר. כאשר גרב הייתה נקרעת, כלומר הייתה נוצרת בה "רכבת", רב הנשים היו מוסרות אותה לתיקון (הרעיון לזרוק ולקנות חדש עדיין לא היה נפוץ...). מאחר והנשים לבשו בעיקר חצאיות ושמלות, גרבי הניילון היו נתפסות בכל מיני בליטות וזיזים שגרמו ל"רכבת".
לפריצי הייתה תמיד עבודה רבה. היא הייתה מאוד חברותית וסימפטית ולקוחותיה אהבו לפטפט עמה. גם אמי נמנתה עליהן וכך הכרתי אותה גם אני. לפריצי ובעלה קמיל לא היו ילדים ובכל פעם שהייתי באה עם אמי הם שמחו, צבטו קלות בלחיי וכבדו אותי בממתק.
 קמיל, בעלה של פריצי בילה גם הוא את רב זמנו במקום. היה לו מין מעמד אנכי שבתוכו מסרקים, סיכות, מחטים, ועוד צרכי גלנטריה שאותם מכר בסכומים צנועים. הכיסא שלו ניצב על המדרכה, מחוץ לכוך, מפאת חוסר מקום.
בתוך הכוך הייתה להם פתיליה קטנה שעליה הכינו ספל קפה שחור וחזק. מכיוון שהכוך שלהם היה במרכז ה"מושבה" (כפי שכינינו אז את העיר רחובות), נהגו הורי לקבוע אותו כנקודת מפגש. אבי היה מגיע ממשרדו שבעירייה ואמי ואנכי היינו באות מהבית ומשם היו הורי הולכים לסידורים שלהם. אותי השאירו לפעמים עם פריצי וקמיל ששמחו לאחר אותי לשעה קלה.
עברו שנים רבות מאז, פריצי וקמיל נמצאים בעולם שכולו טוב ואת גרבי הניילון שנקרעות אנחנו זורקות לפח...
                                               

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה