רחובות שלי" סיפורי נוסטלגיה רחובותיים עם הסופרת הרחובותית יונה דורון והשבוע על " להצטלם עם כוכב"

בסוף שנות החמישים היה דני קיי כוכב קולנוע גדול. הוא היה שחקן קומי ודרמטי גם יחד, רקדן, מנצח על תזמורת, לוליין, זמר וחקיין. סרטיו "יעקובובסקי והקולונל" ו"חיי הנס כריסטיאן אנדרסן" היו פצצות רייטינג. לא היה ילד שלא הכיר את השיר "טמבולינה, טמבולינה" או את הדיאלוג שלו עם התזמורת שנקרא "הכינורית".
בתור יהודי חם, ביקר פעמים רבות בארץ ובמהלך ביקוריו הופיע בפני ילדים חולים ושימח אותם. בשנת 1958 , במהלך ביקור כזה, הגיע גם לעירי רחובות אשר בה נמצא מוסד מדעי חשוב, הלא הוא מכון ויצמן למדע. עיריית רחובות החליטה לערוך לו קבלת פנים המונית ברחבה של יד ויצמן.
אבי עבד בעירייה. הוא היה סגן מנהל מחלקת החינוך. בתור שכזה הצליח לסדר  שאני, יחד עם עוד ילד מכיתה ח', אגיש לדני קיי זר פרחים בשם ילדי העיר.
הייתי בת עשר. ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים גדולות וירוקות ושיער חום ארוך ומתולתל. לכבוד האירוע הלבישה אותי אמי בחצאית בצבע בורדו וחולצה תואמת, קלעה את שערי בשתי צמות, וכך, נקיה ומצוחצחת, התייצבתי לטקס.
אני והילד (שלצערי את שמו שכחתי) חיכינו בסבלנות עד שיגמרו הנאומים ואז הגיע אחד מעובדי העירייה עם הזר. היה זה זר שושנים ענק, הרבה יותר גדול ממני, אשר בקושי הצלחנו להרימו. בהתרגשות רבה  הגשנו אותו לדני קיי. הוא היה חביב מאוד. אמר לנו משהו באנגלית, שאותו כמובן מרב התרגשות לא הבנתי, והדביק נשיקה ללחיי. בעוד מחווה של רצון טוב, הצטלם אתנו למזכרת. כל העניין הסתיים כעבור כעשר דקות ואני חזרתי לתפוס את מקומי באחת השורות הקדמיות בהן ישבו הורי.
הילדים שהביטו בי בקנאה מסוימת אמרו לי שלא כדאי לשטוף את הלחי עליה קיבלתי מדני קיי נשיקה...
 
התמונה, בשחור לבן, עדיין שמורה עמי באלבום של ילדותי ומדי מספר שנים אני מציצה בה. כל המבוגרים המופיעים בה כבר אינם בין החיים ואילו אנו, שני הילדים, בעצמנו כבר סבא וסבתא!
 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה