גילי (גיל עד) כהן תושב רחובות מומחה לאסטרטגיה ושיווק, יועץ פוליטי, מרצה וסופר
משיק בימים אלו את ספרו החדש -רומן המסע "חורים שחורים".
חורים שחורים הוא רומן מסע של היחיד אל הגאולה. בשפה ישירה, עכשווית וקצבית, פורט גילי (גיל עד) כהן את העלילה המפתיעה והמרגשת לתמונות קצרות ומשמעותיות המובילות את הקורא, יחד עם הגיבור, אל ההבנה, אל האהבה, אל הצורך לקבל את עצמך ואת האחרים.
עלילת הספר:
"ארז מעוז הוא לא אדם שהעבר מעסיק אותו. כשלא טוב לו, הוא זז הלאה, מהדת, מזיכרונות הילדות, מהמבצעים הטראומתיים בצבא. הוא חי את הרגע ובתור הבעלים של אחד הברים הנחשבים בתל אביב, הוא גם יודע איך לעשות זאת. אז מה אם יש לו לפעמים חורים שחורים ששואבים אותו אל מצולות הכאב? הוא לא ייתן להם לבלבל אותו. אבל לחיים בכל זאת יש תכניות משלהם. ולפתע כל המודחק צף מעלה ודורש מארז להתעמת אתו, לברר אותו, לעשות אתו שלום.
ניתן להשיג ברשתות סטימצקי, צומת ספרים ובחנויות הספרים המובילות.
הצצה לקטע מהספר
"....נזכרתי שאחרי מסע בטירונות יחידה, כשכפות הרגליים שלנו היו מדממות מרוב יבלות והכתפיים היו גמורות, שנקין ואני היינו שוכבים ומדמיינים שאנחנו במקום אחר.
פנטזנו על אקפולקו, על מיאמי, ואפילו היינו מוכנים להסתפק בחושה בסיני. העיקר לא להיות פה במתקן אדם בתחילת השירות הצבאי – כשאתה לא רואה את הסוף שלו; כמו כאבים ברגליים ולחץ בריאות במאה המטרים הראשונים במסע של שישים קילומטר שאתה לא רואה את עצמך מסיים אותו.
מסע
זה קשה, אבל זה לא רע. מי שהיה רע היה אלון הסמל שלנו. הוא היה רע, מרושע, סדיסט. בכל לילה אחרי מסדר "שימון – שמירה" היינו באוטומט הולכים למתחם של הקאדרים. ידענו שגם אם היינו פיקס כל היום ועמדנו בזמנים, המפקד הסמל לא יוכל ללכת לישון בלי להתעלל בנו קצת, לשחרר אגרסיות, להוכיח לעצמו שהוא גבר. חצי לילה הוא היה מריץ אותנו, מזחיל אותנו, מנסה לשבור אותנו. אבל למרות דמעות התסכול שעלו לי מדי פעם, לא התכוונתי לוותר לו.
נכשלתי כל כך הרבה פעמים בחיים, אבל הפעם אני לא נופל גם אם זה אומר שאני מת בסוף הקאדר הזה. לא עוצר, לא נשבר.
אם היית עושה פזצט"א והראש שלך היה קצת גבוה מדי, המפקד הסמל היה עובר לידך ודופק לך את הקת של הנשק שלו בקסדה, או דופק לך בעיטה שמזעזעת לך את הקפלס"ט.
בשבוע שדאות הוא דפק לי בעיטה והראש שלי נדפק על בולדר משונן. נפתחה לי הלחי וירד לי דם כמו משוגע.
המפקד הסמל לא התרגש ואמר ששריטה בלחי זה פחות גרוע מכדור בראש. הייתי בטוח שתישאר לי שריטה עצבנית לכל החיים ואיראה כמו "סקאר פייס", אבל מכל הצלקות שלי זו היחידה שנעלמה.
אם המפקד הסמל היה מוצא בטעות איזה כדור תועה שהשארנו במטווח, הוא היה מרביץ בנו מסע אלונקות כל הדרך בחזרה מהמטווחים. הוא היה אומר שהערבים מהכפר בידיה הסמוך למתקן מתגנבים בלילה, אוספים את התחמושת שאנחנו משאירים ומוכרים אותה למחבלים, ושכל כדור כזה יכול להיות הכדור שיהרוג את אחד החברים שלו בעזה.
פעם אחת היינו שפוכים ועשינו סריקה בנוהל זריקה, והמפקד הסמל מצא איזה שלושה כדורים שהשארנו מאחור. הוא פתח לנו אלונקה, שם עליה את שנקין כדי שיהיה לנו קשה לסחוב, ובזמן שצעדנו לבסיס הוא אמר לגלבנד שיגיד קדיש על שנקין שנהרג מירי של אחד הכדורים שהשארנו במטווח.
גלבנד קצת חשש להגיד קדיש על מישהו חי, והמפקד הסמל צרח עליו עד שהוא התחיל לצעוק כאילו שנקין באמת מת.
כשהגענו לבסיס הוא אמר לאמויאל ולגרינוולד שהם ההורים של שנקין, ולבמבה אמר שהוא צריך ללכת להודיע להם שהבן שלהם מת כי החברים האפסים שלו השאירו כדורים בשטח. הוא הזהיר אותם שהם חייבים להיכנס לדמות ולחשוב שהם באמת ההורים של שנקין, ולהגיב כמו שהם היו מגיבים בשביל להעצים את הדרמה.
בהתחלה זה היה מצחיק למרות שפחדנו לצחוק. אחר כך זה היה קריפי בטירוף. אולי זה הביא לשנקין את השיגעון ואת המחשבות על המוות. אני כבר לא יודע.
המפקד הסמל היה אומר שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, ושהתפקיד שלו זה לצמצם את הסיכוי שהשם שלנו יהיה חקוק על מצבה. הוא לא יכול להבטיח כלום, אבל הוא רוצה להשתחרר כשהוא יודע שהוא לא חיפף, שחשב על כל דבר, שלא ויתר בזחילות, בבלאקים, בהסתערות, במטווחים, בקאדרים במשמעת, שהכין אותנו למבצעית, להתקלות, לפריצה לבית של מבוקש.
אמר שאנחנו צריכים להיות ממושמעים כמו כלבי תקיפה. כשאומרים "נתקלנו" אנחנו צריכים לעבור למצב מכונה. לא לחשוב, לא להרגיש, לחתור למגע. לנטרל, לתת כדור בראש. בקורס לוט"ר הפכנו רשמית למכונות מלחמה. ננעלים כמו טיל מונחה, כמו צ'יטה שרודפת אחרי איילה.
לא מסיטים את העיניים, דבקים במטרה, צועדים בסמטה, מנהלים מרדף בתוך קהל, יורים ביד פצועה, לא ממצמצים. כשהמדריך היה צועק "כדור בראש," לא משנה באיזה מצב צבירה אתה, באותו הרגע אתה עוזב הכול, זורק את מה שיש לך ביד, זונח את מה שאתה עושה, לא משנה מה, ורץ לתת כדור בראש לבובה שבפינת החדר. כמובן אתה לא באמת נותן כדור בראש אלא רק עושה עם האצבעות צורה של אקדח וצועק "בם בם" כמו ילד מפגר, אבל זו התרגולת, ובסך הכול זה היה הגיוני שלא נסתובב עם אקדחים שלופים כל היום.
בלוחמה בשטח בנוי אסור להשאיר מחבל בזמן קרב בלי לעשות לו וידוא הריגה, אחרת הוא יכול פתאום להתאושש ולדפוק לך כדור בגב. אז חייבים לתת לו כדור בראש ורק אז להמשיך לחדר הבא.
אבל טקס הכדור בראש הזה הוא גם מה שבנה בנו ריכוז של תנין ששולח שתי עיניים מעל המים ומתרכז בפילון קטנטן שבא לשתות קצת מים בנהר; והתנין הזה בשקט־בשקט מזיז את זנבו מתחת למים בשביל להתקרב קצת, וכל הזמן הזה העיניים שלו לא זזות מהפילון. ככה אתה נעול על המבוקש. והתנין הזה, כשהוא מספיק קרוב הוא נדרך, ואז ברגע אחד כמו משחרר את הנצרה ויורה את הלסת האימתנית שלו ישר לצוואר של פילוני ומושך אותו לתוך הנהר, מטביע אותו וחוסם לו את העורק הראשי בעת ובעונה אחת. את הריכוז הזה ואת קור הרוח הזה לא מקבלים בבת אחת.
צריך לעבוד בשביל זה, כי אם אתה מאבד את הריכוז ומתחיל לחשוב על החברה הכוסית שלך, על מסיבת טבע או על הפחד שפתאום יבוא אבא של הפילון ויתקע בך איזה חט קטלני או ימעך אותך ברגל הענקית שלו או יזרוק עליך איזה מטען מאולתר – אז הלך עליך.
גם שבריר שנייה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות....."
על הספר:
"ארז מעוז הוא לא אדם שהעבר מעסיק אותו. כשלא טוב לו, הוא זז הלאה, מהדת, מזכרונות הילדות, מהמבצעים הטראומתיים בצבא. הוא חי את הרגע ובתור הבעלים של אחד הברים הנחשבים בתל אביב, הוא גם יודע איך לעשות זאת. אז מה אם יש לו לפעמים חורים שחורים ששואבים אותו אל מצולות הכאב? הוא לא ייתן להם לבלבל אותו.
אבל לחיים בכל זאת יש תכניות משלהם. ולפתע כל המודחק צף מעלה ודורש מארז להתעמת אתו, לברר אותו, לעשות אתו שלום."
להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות
דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!
באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה
וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה
