הסופרת הרחובותית יונה דורון בסיפור שבועי והשבוע על האירוויזיון המיתולוגי, עם "אבנבי"

אבנבי
השנה הייתה 1979. בעלי ואני היינו בשליחות חינוכית בפריז. עם פרוץ חופשת הפסח, ארזנו מזוודות, לקחנו את שני הילדים (בן תשע ובת חמש) ויצאנו לטיול בשכנה הדרומית – ספרד.
לאחר נסיעה ארוכה ודי מתישה, הגענו בשעות הערב לעיר הספרדית סן סבסטיאן, הקרובה לגבול צרפת. גשם קידם את פנינו והקשה במקצת על מציאת מלון, אולם בסופו של דבר התגברנו ומצאנו מלון צנוע. החלטנו להתמקם בו רק לאחר שבררנו שיש טלביזיה בלובי (על טלביזיה בחדר אף אחד עוד לא חלם...) שכן באותו ערב עמד להיערך האירווויזיון!
את הילדים העייפים השכבנו לישון ומיהרנו ללובי כדי לצפות בתחרות. בלובי, שגודלו לא עלה על גודל סלון בדירה ממוצעת, הצטופפו כעשרה אנשים, בני לאומים שונים: אנגלים, אירים, גרמנים, ספרדים וישראלים (אנחנו).
כל העיניים היו נשואות אל המסך הקטן השחור-לבן. שיר רדף שיר ובסופו של כל אחד נשמע בחדר בליל של שפות המעריכות את סיכוייו לזכות. עייפות היום הארוך כמעט והכריעה אותנו. העיניים כמעט נעצמו, אך אז פרץ לבמה זמר צעיר, שחום עור ורזה, עטור שפעת תלתלים שחורים, מלא אנרגיות ומלווה בלהקה תזזיתית אף היא. הם הציתו את הבמה ואת הקהל המנומנם משהו. היה זה , כמובן, יזהר כהן שלנו בשירו  "אבנבי", אשר כבש את לבנו, כמו את לבם של מרבית הצופים והשופטים.
השיר דיבר על "שפת הבית". אני גדלתי ברחובות אשר בה ריכוז גדול של יוצאי תימן. שפת הבית היא המצאתם. הם דיברו בה כל אימת שרצו להסתיר משהו. שמעתי אותה רבות בילדותי והשיר הקצבי עורר בי זיכרונות מתוקים.
בעת מתן הנקודות היה בתחילה מאבק צמוד בין השיר הישראלי לבין השיר הספרדי וזה גרם למתח גם בלובי הקטן שלנו. אולם, ככל שהתקדמה הספירה, רבו ה"דוּז פוּאָה"  ל"אבנבי" וגדל הפער בין השניים. "אבנבי" ניצח בגדול.
שותפינו לצפייה התנהגו באבירות ראויה לציון: הם לחצו את ידינו וברכו אותנו בלבביות, כאילו היינו מכרים ותיקים. חזרנו לחדרנו במצב רוח מרומם ועם שיר קטן בלב. הייתה זו פתיחה נפלאה לטיול מדהים אשר נחרתה בזיכרוננו לשנים רבות.
 

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה