ניצל בנס: במשך שבועיים, כשהוא מורדם ומונשם, ניצב דניאל, לוחם בגדוד צבר של גבעתי, בין חיים למוות, לאחר שפונה מהחזית בעזה למחלקת טיפול נמרץ באיכילוב כשהוא במצב אנוש.
"כנראה שאלוהים החליט שעוד לא הגיע הזמן שלי ללכת", הוא אומר כשהוא יושב על כורסא במחלקה לכירורגיה פלסטית. מעל מיטתו תלויים דגלי החטיבה והפלוגה שהוא כה אוהב.
דניאל, תושב מעלה אדומים, לחם בגבורה ב-31.10 בקרב בלב עזה. "היינו בתוך נמ"ר, ואני הייתי הנהג", הוא משחזר. "ואז נורו עלינו שני טילי נ"ט מאחורה. מבין 12 החיילים
שהיינו בנמ"ר, אני היחיד ששרד. כל השאר נהרגו במקום. אני זוכר את הרגע שבו הסתובבתי לאחור וראיתי את כולם, אף אחד מהם לא נשאר בחיים".
בכוחותיו האחרונים, הוא הצליח לפתוח את המכסה ולצאת החוצה. "איבדתי חלקית הכרה על הסיפון, ואני זוכר במעומעם שהסמ"פ והמ"פ באו לחלץ אותי. הצלחתי ללכת כמה מטרים עד נמ"ר החילוץ, שם החופ"ל קילף ממני את המדים החרוכים וניסה להחזיק אותי ער עד שמסוק החילוץ הגיע. פינו אותי לאיכילוב עם לוחם נוסף, שכבר אינו בין החיים״.
פרופ' יואב ברנע, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית באיכילוב, אומר שמבחינה רפואית מדובר בנס.
"הריאות של דניאל היו כמו שאומרים בעגה הרפואית 'לבנות', כלומר הן חדלו מלתפקד", הוא מסביר. "מה שהציל לו את החיים זו ההגעה המהירה לבית החולים והטיפול המסור בטיפול נמרץ. עשו שם עבודה הרואית בשעות הקריטיות לחייו – ובזכות זה הוא נותר בחיים"
ד"ר דנה אידלסון, רופאה במחלקה לכירורגיה פלסטית, ליוותה את דניאל מרגע הגעתו לחדר ההלם בבית החולים.
"הוא הגיע מפויח בפנים ובגפיים העליונות. היו לו כוויות מדרגה שנייה על כ-10 אחוז מגופו. ביצענו הטריות מדי יום עד לניקיון של הרקמה, ומאז חבישות מקומיות. לכוויה יש השפעה מערכתית על כל הגוף, ולכן בין השאר, הטיפול כולל גם מניעת זיהומים וגם הזנה דרך צינור בכדי להגיע לכמות קלוריות מספקת. דניאל התקדם בצורה מדהימה וכיום הכוויות כמעט נרפאו לחלוטין" היא מסכמת.
אתמול הוצא צינור ההזנה החיצוני וסוף כל סוף דניאל יוכל לאכול אוכל רגיל, "אין דבר שאני מחכה לו יותר מקובה סלק" אומר דניאל.
יהיה נחמד אם יפתיעו אותו עם המנה עליה הוא חולם.