"זה סוד שהמטופלים שלי אף פעם לא יידעו עליי"- בית החולים קפלן יצא בפרוייקט מיוחד לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במסגרתו עובדי המרכז מספרים על על יקיריהם אותם שכלו במלחמות ובפעולות האיבה.
לדברי בית החולים זה יכול להיות כל אחד; המזכירה שקבעה לכם את התור. הרופא או הרופאה שלכם. האחות שטיפלה בכם במיון. המשנע שהעביר ממחלקה למחלקה או הרנטגנאית שבדקה אתכם. הם אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות, אחים ואחיות, דודים ובני דודים - שכולים, שאיבדו את היקר להם מכל בישובי העוטף, בבסיסי הדרום, במסיבה ברעים, בקרבות בעזה, בפיגועי תופת ובמלחמות ישראל.
יונה שמוכר, מזכירה רפואית במחלקה הפסיכיאטרית, על בנה, סרן יוני (ליאון) שמוכר ז"ל:
יוני שמוכר בנם של יונה וליפא, בעלה של שלומית הופמן, נולד ביום י"ז בחשוון תשל"ז (10.11.1976) ברחובות. אח צעיר לבילי, אח בוגר לרעות ונעמה.
הוא גדל ברחובות, למד בבית הספר היסודי "שפרינצק", ואחר כך בתיכון "אורט", במגמת אלקטרוניקה ומחשבים עד כיתה י"ג. כשהיה בן 18 עבר עם הוריו ושלוש אחיותיו למושבה מזכרת בתיה.
הוא היה ילד יפה, מלא חן, עם עיניים כחולות קורנות ומאירות. ילד ערני, סקרן ללא גבול, שובב והרפתקן שהרבה להסתבך במעשי קונדס. בגיל שש כבר טיפס על עצים וגגות, לעיתים כדי לקטוף פירות, לעיתים כדי לבדוק מה יש שם למעלה. ברוב המקרים הצליח לרדת, אבל גם קרה שצריך היה להזעיק את השכנים, כדי לפרוס שמיכה, למתוח אותה היטב כדי שהוא יוכל לקפוץ לתוכה. לקפוץ, לחייך חיוך מתוק ומקסים לכולם, וללכת לדרכו כאילו דבר לא היה. רק שבין לבין, בין טיפוס לקפיצה, הוא גם ביקר לא מעט בבית החולים "קפלן" עקב פציעות שונות ומשונות. כשגדל מעט כבר ניהל במרץ את ענייני החבר'ה בשכונה, היה ידוע בתור "הילד היפה שמטייל בשדות יחף עם הכלב שלו", וכשקיבל אופניים משופצות מסבו, היה זה הוא שסימן לחברים שהגיעה השעה לרכוש אופניים, כדי שיוכלו לבלות ברכיבה משותפת. כשהרכיבה עצמה כבר לא הניחה את דעתו, הוא יזם עם הילדים חפירה של בורות לאורך הכביש, עליהם דילגו ברכיבה אקרובטית, שהסתיימה, למרבה הצער, באופניים הרוסות ומושבתות.
הוא היה חסר פחד לחלוטין ושיתף גם את אחיותיו הצעירות בהרפתקאותיו, הרפתקאות שגלשו גם לחצר בית הספר וכך יונה, אימו, הייתה מוזמנת לבית הספר, אחת ליומיים שלושה, כדי לשמוע מה חידש הבן שלה. רק שכאשר דרשה מהמורים להעניש אותו בעצמם על מעשי הקונדס שלו הם ענו שהוא כל כך מקסים וחכם שאי אפשר לכעוס עליו, בטח לא להעניש אותו. הפיתרון שנבחר, על כן, היה לגייס את הילד למשימות מיוחדות: לעזור למנהל, לסייע למורה לחינוך גופני ולעבוד עם המורה לחקלאות – כולם מורים שאהבו אותו במיוחד. כל זה, אגב, לא הפריע לו להצטיין בלימודים, לזכות בפרסים בתחרויות ריצה וקפיצה בבית הספר.
מאז היותו ילד צעיר, אהב יוני לטייל בארץ. על אף שלחוג סיירות של "החברה להגנת הטבע" התקבלו רק מכיתה ו', יוני הצטרף כבר בסוף כיתה ד', לאחר שהפגין יכולות פיזיות מרשימות במסע הראשון אליו יצא. הוא היה פעיל בחוג לסיירות, למד אמנויות לחימה, והשתתף בנבחרת השחייה התחרותית של העיר רחובות. תחביב נוסף שלו, לשעות הפנאי, היה איסוף בולים ומטבעות.
בתיכון הפך מחניך למדריך בחוג לסיירות "נחל שורק", יצא לקורס מדריכי סנפלינג במכון "וינגייט", וארגן טיולים עם חבריו ואחיותיו, שראה עצמו אחראי להן. בבית הקפיד לוודא שהן גומרות הכול מהצלחת ובטיולים לימד אותן לגלוש ממצוקים, ערך להן מבחני אומץ ובחן את יכולתן לשרוד בשטח. כחובב טבע מושבע, סקרן, חקרן וידען, יצא יוני למסעות לאורכה ולרוחבה של הארץ ובכל פעם התרגש מחדש מיופייה.
מאוחר יותר עבר קורס צלילה, צלל בארץ ובחו"ל, ואחרי שהכיר את שלומית, שעברה גם היא את הקורס, בילו שעות, ביחד, בתוך המים.
הוא היה ספורטאי מעולה, אצן למרחקים ארוכים, שהקפיד, בכל שבת שבה היה בבית, לצאת לרכיבת שטח עם אביו ועם גיסו, רפי.
יוני התגייס ב-11 ביולי 1994 לקורס חובלים. רק שבשלב מסוים החליט שמה שמתאים לו יותר זה שירות במסגרת 'הירוקים', שם, חשב, יוכל לתרום תרומה משמעותית יותר. ואכן, על פי בקשתו הוא הצטרף לקורס השלמה חילית של חיל ההנדסה, סיים את הקורס בהצלחה וכך גם את "קורס רחף" - הכשרה מהירה לקצונה – מסלול מיוחד בהנדסה קרבית. תוך זמן קצר יחסית הוא סיים את קורסי הפיקוד החיליים, וקיבל את הפיקוד על מחלקת הסיור הגדודית של גדוד ההנדסה , 601. היה מאותם מפקדים שסחפו אחריהם את החיילים.
במהלך שירותו הצבאי, בסדיר, לחם בלבנון, לקח חלק בלחימה באינתיפאדה בעזה, ביהודה ושומרון, והשתתף במבצע "חומת מגן", בסופו גם זכה להוקרה מיוחדת על פעילותו.
בשנת 1996 הכיר יוני את שלומית. יוני עבר אז את ההשלמה החילית, ושלומית הייתה בעיצומו של קורס מדריכות חבלה. שנים אחר כך סיפרה שידעה שהוא האיש שלה בשנייה הראשונה שעיניה נחו עליו – גבוה, רחב, עם עיניים כחולות וחיוך כובש. כמה שבועות לאחר שנפגשו בפעם הראשונה, בחדר האוכל של הבסיס, עוד קודם שידע אפילו את שם משפחתה, הוא הצליח להגניב לה פתק קטן: "לפני שאנחנו מתחתנים ומולידים ילדים", כתב לה, "אולי כדאי שנכיר קצת זה את זו".
יוני השתחרר משירות קבע בשנת 1999, יצא לטיול של שנה, עם שלומית, בדרום אמריקה, ובשנת 2000 החל את לימודיו באוניברסיטת באר שבע. ב- 2003 הוא סיים את התואר הראשון בפיזיקה, והמשיך בלימודיו לתואר שני. הוא גר בעיר, יחד עם שלומית, שסיימה את לימודי המשפטים שלה ושימשה כמתמחה בבית המשפט. הם גידלו חתולה בבית, תבלינים בערוגה בחצר, רכבו על אופניים לשוק ואכלו בערבי שישי אצל הסבא והסבתא של שלומית שגרו לא רחוק מהם.
לימודי התואר השני היו לא קלים, אבל ליוני הייתה משמעת עצמית חזקה, ויכולת לימוד. עבודת התֶזָה שכתב עסקה בחלקיקי הננו, וסימנה פריצת דרך טכנולוגית בתחום. במקביל עבד יוני כסטודנט, במפעל "אלתא" של התעשייה האווירית, במחלקה לפיתוח חומרה.
ביוני 2004, לאחר שמונה שנות חברות, ואהבה ענקית נישאו שלומית ויוני, בחוות הרועים, על גבעה ירוקה, תחת כיפת השמים, במקום שהוא בחר, בטקס שהיה בדיוק כמו שהוא רצה, כמו שהתאים לשניהם. לאחר החתונה הם עברו להתגורר במושב בית נחמיה בו גדלה שלומית, הוסיפו כלב זאב יפיפה לחיות הבית שלהם, הרחיבו את גינת הירק וערוגת התבלינים, והתכרבלו בספה הרחבה בערבי החורף הקרים.
יוני היה ילד של בית. גם בגיל עשרים ותשע לא יצא מבית הוריו בלי שלושה סנדוויצ'ים, שקית פירות וסיר בשר להמשך השבוע. הוא לימד את אימו לבשל עם התבלינים אותם גידל בגינתו, ניהל שיחות נפש ארוכות עם אביו, ובחר איתו גבינות וזיתים בשוק של יום שישי ברמלה. אחת לכמה ימים הקפיד להתקשר לאימא, גם מלב הג'ונגלים באפריקה. יצר קשרים חמים וקרובים במיוחד עם בני משפחתה של שלומית.
ובכלל, יוני אהב את הבריות, הייתה לו הרגישות, הסובלנות, ההבנה והכבוד לכל אדם. ידע לדבר עם כל אחד בשפתו ובגובה העיניים. הוא אהב להקשיב לסיפוריהם של אנשים מבוגרים, היה קרוב במיוחד לסבתו רוזה, אמה של יונה, והחליף מתכונים עם הסבתות של שלומית.
כשהובא למנוחות, ספד לו חברו יובל: "הסיפור שלי עם יוני התחיל לפני עשרים שנה ... כשאתה בן אחת-עשרה אתה לא מבין בדיוק את משמעות המילה חבר. לוקח זמן עד שאתה מבין שבעצם קיבלת מתנה, חבר בנשמה, וכל רגע שאתה איתו גורם לך לרצות להיות איתו יותר. ... יוני נתן, למי שפגש בו, לגעת לרגע במשהו מושלם".
יוני אהב להאזין לשירי ארץ ישראל. הזמרים האהובים עליו במיוחד היו אריק לביא, שמוליק קראוס, הדודאים, יהורם גאון וחוה אלברשטיין. היה חובב קריאה, שבלע תמיד לפחות שני ספרים במקביל. הוא קרא ספרי מדע, ספרי שירה - בעיקר נתן אלתרמן ונחמן ביאליק - ספרי היסטוריה, מתח ורומאנים. הוא היה רחב אופקים וכשעלתה קושייה במשפחה נהגו לומר "נשאל את יוני".
יוני דאג לאחיותיו רעות ונעמה כאח בוגר, וחיבה גדולה וחברות שָׁרְתָה בינו לבין בילי אחותו הבכורה. יוני אהב את ילדיה-אחייניו, יפתח ואלעד. לימד אותם לרכוב על אופניים, הוציאם מהגן בימי שישי, כשהתאפשר לו, והביאם לבית סבא וסבתא. אחרי ארוחת הצהריים נהג לצאת איתם לטיולים בשדות, בפרדסים ובחיק הטבע עם הכלב צ'אנס. כשיפתח היה בן ארבע הוא קנה לו מעבדה קטנה לפיזיקה ואלקטרוניקה, ועשה איתו את הניסויים הראשונים.
הוא היה גאה ביהדותו, היה בקי בתנ"ך וכשנעמה אחותו נסעה לפולין, נתן לה את מילות השיר "ערב עירוני" של נתן אלתרמן וכתב לה: "למרות הזוועות שתראי, תחושת חוסר האונים והכעס על העבר שנשכח, קמה לה מדינה לתפארת. ומה שקשה – מחשל כברזל. למרות העצב בפנים שאי ראשך גבוה, כאחת מנציגות העם היהודי. פקחי עינייך, היי קשובה. וגם ברגעים הקשים שנני לך - 'גופי קטן ומתגמד אבל ראשי כל כך גבוה'".
במילואים שירת יוני בחטיבת הצנחנים, שימש כמפקד מחלקה מבצעית בפלוגה א' בגדוד ההנדסה 8219, היה מפקד מחלקת סיור גדודית, אחר כך מונה סגן מפקד פלוגה ביחידת גדוד חיל ההנדסה בחטיבה 551, חטיבת העילית של הצנחנים ב"עוצבת האש".
במהלך מלחמת לבנון השנייה, גויס יוני לשירות מילואים בצו חירום. יומיים לפני שנהרג סיים אימון עם חייליו, וערב כניסתם ללבנון הגיע לביקור אחרון בביתו, הביא לשלומית מתנה – שרשרת שקנה בדרך, בעפולה, לכבוד ט"ו באב המתקרב. קצת הקדמתי, התנצל בפניה, ולא ידע שבמועד עצמו כבר לא יהיה עימה. בפנקס שנמצא בין חפציו עוד הספיק לרשום לעצמו להזמין מקום לשניהם בצימר, מיד לאחר המלחמה.
בלילה שלפני הכניסה פקודות הקרב השתנו שוב ושוב, יוני התרוצץ ממקום למקום עם מפות ביד, למד בכל פעם ציר חדש. בסופו של דבר, קרוב לחצות הלילה, חצתה החטיבה את הגבול, נשלחה לכפר הלבנוני דבל, כחמישה קילומטרים פנימה. החיילים נצטוו להסתתר בבתי הכפר במשך היום ולהמשיך בלילה שלמחרת לראשף, לכבוש את המקום ולפתוח ציר לוגיסטי לכוחות. הם חצו את הגבול באיחור ניכר, נעו בשטח באיטיות רבה, סוחבים על גבם ציוד וחומרי חבלה במשקל של ארבעים קילוגרמים. לפאתי הכפר הגיעו עם אור ראשון, ושתי פלוגות נשלחו לבניין פרוץ לגמרי, על אף שמפקדי הפלוגות הזהירו שהמקום אינו בטוח. ואכן, באמצע היום, סמוך לשעה אחת ושלושים בצהריים, חטף הבניין שני טילי נ.ט. שירו אנשי החיזבאללה. יוני נהרג ועימו עוד שמונה מחבריו לפלוגה: רב-סרן נתי יהב, רב-סמל ראשון אשי נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל בן סלע, רב-סמל עידן קובי, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל נאור קאלו. באותה תקרית נפצעו עוד עשרים ושבעה חיילים. חילוץ הנפגעים התעכב ארוכות ונעשה בסופו של דבר תחת אש כבדה.
תשעה ימים לאחר שגויס, בט"ו באב תשס"ו, ב-9 לאוגוסט 2006, נהרג סרן יוני שמוכר בקרב בדרום לבנון. בן 29 בנפלו.
הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה. הותיר אחריו אישה, הורים ושלוש אחיות.
משפחתו וחבריו חסרים אותו ומתגעגעים אליו. מתגעגעים לחוש ההומור שלו, לצחוקו המתגלגל, לנוכחותו העצומה, לחיבוק הדוב העוטף, המלא חום. הייתה בו אופטימיות בלתי מנוצחת, שמחת חיים לא נגמרת ותיאבון ענק לכל מה שציפה לו בעולם הזה.
בילי אחותו ספדה לו: "אנחנו שלוש בנות ואתה אחד. אבל היית הָאחד. הרגשנו בטוחות לידך, שמחות, ובעיקר נהנינו מכל דקה שהייתה לנו איתך... חינכנו אותו", אמרה, "לעשות תמיד את הטוב ביותר, לתרום כמיטב יכולתו למען המדינה. הוא נענה לצו 8 ויצא מביתו כאילו הוא יוצא לעבודה."
"כל יום מחדש אתה לעולם לא תחזור. הכתפיים המנומשות, הגב הגדול והחזק שלך, העיניים הכחולות, הכי יפות במשפחה," כתבה אשתו שלומית ביום השנה למותו, "עם מבט הילד השובב שמחפש תעלולים, הנשמה הטהורה. מזלי הטוב בחיים הוא שפגשתי אותך, מזלי הטוב בחיים הוא שמיד ידעתי שאותך אני רוצה, מזלי הטוב בחיים הוא שגם אתה בחרת בי, מזלי הטוב בחיים הוא שהייתי אשתך ושהלכתי לישון איתך כל לילה. זה המזל הטוב שהיה לי בחיים. היית לי בתחילת חיי, ותהיה איתי שוב בסופם".
אריאלה רינגל-הופמן, אמה של שלומית, כתבה ליום השלושים: "לאורך המסלול שיוני היה רץ בו כל יום עם הכלבים, כבר פורחים החצבים. יוני כבר לא יראה את פריחת החצבים, לא יתעטף עם שלומית בשמיכה חמה, על הספה הקטנה, מול הטלוויזיה. לא ישמע את הטיפות דופקות על גג הבית שבנו. לא יקרא לשלומית משירי אלתרמן שכל כך אהב. הוא לא יעמוד יותר, גבוה כל כך, יפה כל כך, במטבח, עם המגבת על הכתף, שולט ביד רמה בחמ"ל הפרטי שלו, מנצח, כמו קוסם, על צבא של חמישה סירים ושש קערות; יוני לא יילד את הילדים שכבר בחרו להם שמות, לא יגדל אותם. לא יקטוף תאנים, ולא יאסוף תות עץ לריבה, לא יֵצֵא כל שבת למסע אופניים עם ליפא, לא יבדוק איתו כל שישי, קצת לפני שכולם נאספים לצהריים אצל ההורים שלו, מה חדש בשוק של רמלה. לא ידחוף אצבע לסירים של יונה, לא ייקח את אחייניו יפתח ואלעד לבילוי אחר צהריים, ולא יתגלגל איתם על הדשא ..."
במסגרת הפעולות להנצחתו, בני משפחתו במזכרת בתיה לוקחים חלק פעיל מאוד בתכנון ובהפקת ה"מרוץ למזכרת", עם ועדת הנוער היישובית. המרוץ, המתקיים אחת לשנה, בשבוע שלפני יום הזיכרון, משלב ספורט, אהבת הארץ ומורשת, תוך דגש על עולם הערכים שלאורו יוני גדל. כך נחשפים המשתתפים במרוץ גם לסיפורו האישי של יוני. "עבורנו – לקחת חלק באירוע שיש בו הקניה של ערכים וידע לנוער זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיעשות," אומרת אימו, יונה שמוכר.
במקביל יזמה משפחת הופמן בבית נחמיה, יחד עם משפחת שמוכר ובסיוע פעיל של המושב והמועצה המקומית, הקמה של גן יפיפה סביב מגדל המים, בקצה המזרחי של המושב, בדיוק במקום שבו החל יוני את ריצותיו היומיות. סביב מגדל המים הוקמה רחבת אבן, ניטעו צמחי ארץ ישראל, עצי זית, כליל החורש, רימונים ותאנים, וכן תשעה ברושים לזכר תשעת הנופלים בכפר דבל. המקום משמש להתכנסות בטקסי זיכרון, בפתיחת שנת הפעילות של תנועת הנוער, ולאירועים אחרים.
הפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת בן-גוריון הקימה גן לזכרו של יוני בשטח הקמפוס.
עמותת 'בדרכם', של חיילי גדוד המילואים של יוני וחבריו, מנציחה את זכר הנופלים בטיפוח, שיקום, שיפוץ והפעלת שביל ים אל ים, מחוף אכזיב לימת הכנרת. בייזום פעילויות לאורך השנה המיועדות לכל עם ישראל. במקביל הוציאה העמותה ספר המשלב את סיפורם האישי עם מידע מפורט וערוך היטב על המסלול.
